אם גם אתם רוצים לקבל את "היין של הרבי" תוכל לקבל פרטים ב"מרכז אגרות קודש" בטלפון: 08-9402444

הפוסט היין של הרבי הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

באחד הימים פנה אלי איש עסקים מהישוב אשר חלה ל"ע במחלה קשה וביקש לכתוב לרבי באמצעות אגרות הקודש. לפני שהכניס את המכתב בספר ביקשתי ממנו לקבל החלטה טובה. הוא החליט לתת תרומה נכבדה לבית חב"ד ובכך להיות שותף בפעילות. הזכרתי לו באותה הזדמנות את דברי חז"ל "צדקה תציל ממוות".

לצד המכתב שלו כתב הרבי שהוא שמח לשמוע על ההטבה במצבו ועל כך שהמצב הולך ומשתפר. בסיום המכתב הרבי מציע לו לתת צדקה כדי לזרז את רפואתו. כשהסתכלנו יותר בעיון במכתב הסתבר שהרבי כותב לו על מצב הבן שלו. אז גילה לי שלאחרונה הבן שלו התלונן על כאבי בטן חזקים, אבל בינתיים כל הבדיקות לא העלו דבר. הוא התרגש גם לראות שעצתו של הרבי הייתה תואמת להפליא להחלטה שלו לפני כן לתרום לצדקה.

כעבור יומיים.. 

היה זה מספר ימים לפני יום הזיכרון. כל המדינה רעשה..  במסגרת ההכנות לטקס בירושלים ערכו החיילים חזרות לקראת האירוע. הבן של איש העסקים עמד בעמדת השמירה ולידו חיילת בשם הילה בצלאלי. היא ביקשה ממנו למלא עבורה את בקבוק המים, ובעוד הוא הולך לברזייה נשמע 'בום' חזק! כשהסתובב אחורה ראה כיצד עמודי התאורה נפלו, ואחד מהם נפל על החיילת שעמד לידה לפני רגע. למרות מאמצי ההחייאה החיילת נפטרה. 

נפגשתי עם האבא לאחר מספר ימים וכולו היה עדיין נרגש. הברכה של הרבי היתה על ארוע שאף אחד לא ציפה לו, ובמוחש ראה כיצד "צדקה תציל מוות". כעבור זמן לא רב גם בישר לי האב כי כאבי הבטן של הבן שלו פסקו.

(בית משיח גיליון 1006)

הפוסט צדקה תציל ממוות הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

לפני כמה שנים התחלתי לסבול מצרבת נוראית. ניסיתי לקחת Tums אבל הם לא עזרו לי. הצרבת היתה מאוד חריפה, ועלתה לי עד לראש, וגרמה לי כאב ראש עד שלא יכולתי לתפקד. הלכתי לרופא, והוא נתן לי כדורים מאוד חזקים שבדרך כלל לא נותנים לבחור בגילי, אבל במצבי לא היתה ברירה. למדתי אז בארץ ישראל, וכשחזרתי לניו יורק. עצרתי בדרך משדה התעופה באוהל הקדוש. כתבתי פתק והתפללתי שמה, וכשיצאתי, ניגשתי לארון הספרים והוצאתי אגרות קודש. נפתח לי מכתב שם הרבי כותב : זה שאתה סובל מצרבת, ובאנגלית acid reflux, יכול להיות הסיבה כי אינך ישן עם ציצית, ומכיון שציצית קשור לרמ"ח איברים ושס"ה גידים לכן צריך להקפיד ע"ז. והרבי מוסיף במכתב, ובפרט שפעם היית נוהג כן והפסקת…

האמת היא, שפעם הייתי לובש ציצית בלילה לפי מנהג משפחתי, אבל כשהגעתי לארץ ישראל ללמוד בסוף הקיץ, לא יכולתי לסבול את החום, והפסקתי.

מיד אחרי שקראתי מכתב זה, הבנתי תשובתו של הרבי, ומאז כבר שלש וחצי שנים, וב"ה אינני סובל בכלל מצרבת. פעם אכלתי צ'יפס באמצע הלילה, ואבא שלי שידע מהסבל שלי שאל אותי, למה אתה אוכל משהו שיגרום לך לצרבת, ובפרט באמצע הלילה? ועניתי לו, שמאז שאני ביקרתי באוהל וראיתי מכתבו של הרבי, כבר אינני סובל. אחרי זה כשהייתי אצל הרופא, אמרתי לו שכל הכאבים נעלמו, אמר לי הרופא זה בלתי אפשרי! זה הולך מעצמו, ובפרט שעדיין לא לקח מספיק מהתרופה שיהי' לזה תוצאות לזמן ארוך, ועניתי לרופא שככה זה. הכאבים ב"ה נעלמו. ולמי שרוצה, הנני מראה לו את הבקבוק חצי מלא של תרופות, שב"ה כבר אינני צריך יותר.

הפוסט הצרבת והציצית הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

בהיותה בגיל עשר החלה הילדה להתלונן על כאבי ראש ואחרי סידרת בדיקות גילו שיש לה לא עלינו ולא עליכם גידול ממאיר במוח. העצה היחידה הייתה לטוס לבוסטון ושם לשקול אפשרות של ניתוח.

כשהגיעה הילדה לשם, הרופאים הציעו בפני ההורים שתי אפשרויות: לעשות ניתוח, שהם אינם יכולים להבטיח שהילדה תתעורר ממנו, או להשאיר אותה כך והיא תוכל לשרוד במשך עוד כחצי שנה.

האבא נסע לניו יורק ונכנס לחדרו של הרבי ליחידות ושם פרץ בבכי נורא. הרבי הביט בו ואמר: "משנכנס אדר מרבים בשמחה – ואתה בא לכאן לעשות ההיפך?! מי הרשה לך להכניס עצבות לתוך החדר שלי?!…".

האבא חשב שהרבי מתבדח ברגע כה קשה, והחל לצעוק: "אלו החיים של הבת שלי!",

אך הרבי השיב בתקיפות: "וככה תציל את הבת שלך? כשתכניס הנה עצבות בחודש אדר?!".

האבא אמר שהוא לא מבין כיצד הוא יכול להיות שמח במצב קשה כזה, והרבי אמר: "אדר הוא חודש של שמחה עליו נאמר "ונהפוך הוא!", ואז הפך הרבי את שתי ידיו מצד ימין לצד שמאל ואמר: "מתהפך, הכול מתהפך"…

האבא יצא החוצה ופתאום נזכר שהוא שכח לקבל מהרבי תשובה מה לעשות עם הניתוח. הוא כתב מכתב, והרבי השיב דרך המזכיר כי הוא כבר ענה לו על כך ביחידות. האבא התעקש שהוא רוצה תשובה ברורה, והרבי ענה ש"אם הוא דווקא שואל, שיתייעץ עם רופא שלישי".

רק מאוחר יותר הבין יהודה את המשמעות החמורה של הדברים. רופא שלישי ייעץ לעשות את הניתוח, וכאשר המנתחים פתחו את הראש הם גילו נס רפואי: הגידול נעלם. אבל לניתוח עצמו היה מחיר כבד. עצב במוח נפגע, והבת סבלה מבעיות זיכרון וקשיים בדיבור.

בחג אחרון של פסח הם שהו אצל בן משפחה בשכונת פלטבוש, ואחר הצהריים הלכו להתוועדות של הרבי. באחת ההפסקות בין השיחות, הרבי קרא ליהודה ונתן לו שתי חתיכות מצה ואמר לו: "המצה היא מאכל של רפואה ומאכל של אמונה. חתיכה אחת תיתן לבת שלך, שתהיה לה רפואה, וחתיכה אחת תיקח לעצמך, שתהיה לך אמונה… הבת שלך אינה צריכה לסבול מכך שחסר לך אמונה".

במוצאי החג, בחלוקת "כוס של ברכה", הרבי הוסיף: "הסדר הוא שקודם בא חודש ניסן, חודש של אמונה, ואחר כך חודש אייר, שהוא חודש של רפואה. אבל כאן יכול להיות "ונהפוך הוא", והרפואה של בתך לא תחכה עד שתהיה לך אמונה. קודם כל היא תהיה בריאה, ואחר כך תבוא האמונה שלך"…

מיותר לציין כי מאותו ערב נעלמו לחלוטין כל קשיי הזיכרון והדיבור של הילדה.

(מתוך הספר "ורבים השיב מעוון" חלק א' עמוד 96 ואילך)

הפוסט ונהפוך הוא הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

פעם התארח בביתי רופא גניקולוג ישראלי וסיפר לי שרבות מהנשים שבאות לקליניקה שלו כותבות לרבי והרבה פעמים הרבי נותן להן עצות רפואיות ברמה מדעית גבוהה. הוסיף הרופא כי לדעתו כנראה הרבי נעזר בוועדה רפואית. שאלות בענייני רפואה חוא מעביר לחברי הועדה והם מוסרים לו את התשובה הנכונה שמגיעה אח"כ לפונים אליו.

בתשובה לדבריו סיפרתי לו כי לפני כמח שבועות התקשרה אלי אשה אחת ביום שישי בבוקד ואמרה לי שביקרה אצלך ואמרת לה שיש צורך דחוף לעשות ניתוח ולהוציא את העובר. השבת מתקרבת והיא לא יודעת מה לעשות. היא חוששת כי אם תחכה הרבה זמן לתשובת הרבי עלול להיות הגרוע מכל חס וחלילה.

ביקשתי ממנה להמתין על הקו. אולי יתמזל מזלי ואוכל להציג מיד את השאלה בפני הרבי. דפקתי על הדלת של הרבי. הרבי פתח את הדלת והצגתי בפניו את השאלה. הרבי ענה לי שהאשה תמתין עד אחרי שבת. מה שקרה בפועל הוא שהיא ילדה לידה רגילה בשבת.

כשסיימתי את הסיפור הזכרתי לרופא את שמה של האשה והוא נזכר מיד באותו מאורע. אמרתי לרופא: תבין לבד שכאשר נכנסתי לרבי ביום שישי לא הייתה לידו שום ועדה רפואית. שאל אותי הרופא: אז איך הרבי באמת ידע לענות? אמרתי לו: בגלל שהוא רבי.

(מתוך "פרשיות עם הרבי" ח"ה עמ' 119)

הפוסט בלי ועדה רפואית הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

יהודי בשם מנחם מכפר סבא התקשר אל "מרכז אגרות קודש" וסיפר כי הוא חלה, לא עלינו, במחלה קשה. הוא הגיע לשלב כה נואש, עד שהרופאים אמרו לו: "אין לנו יותר מה לעשות איתך", ושחררו אותו לביתו.  

כתבנו יחד מכתב לרבי והכנסנו לאחד מכרכי "אגרות קודש". במכתב התשובה הרבי כותב לו על מצוות תפילין, שיהודי צריך להניח תפילין בכל יום חול.

שאלתי אותו: "מנחם, יש לך תפילין?"

הוא ענה: "לא".

המשכתי לשאול: "אתה מניח לפעמים תפילין? "

גם הפעם ענה: "לא".

"תשמע", אמרתי לו, "לך לבית חב"ד בכפר סבא, תרכוש תפילין ותניח אותן בכל יום חול!".

"בסדר", ענה וכך הסתיימה השיחה.

אחרי שנתיים שבהן לא שמעתי ממנו דבר, פגשתי אותו ברחובות. כאשר הבחין בי סימן לי v  באצבעותיו, ואמר: "שנתיים בריא!!"

שמחתי מאוד ושאלתי: "איך זה קרה?!".

"אמרת לי שהרבי כתב לי שאני צריך לרכוש תפילין ולהניחן. לא התעצלתי, הלכתי לבית חב"ד בכפר סבא, אבל הוא היה סגור. מיד נסעתי לרעננה, ורכשתי שם בבית חב"ד תפילין".

לבסוף אמר:

"ברגע שהנחתי את התפילין, הרגשתי שהמחלה עוזבת אותי…"

מאז אנחנו נפגשים מדי שנה. הוא הבריא לגמרי!

הפוסט הרגשתי שהיא עוזבת אותי הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

כהרגלו הגיע מנחם, בחור צעיר מחסידי חב"ד, לבית הרפואה כדי לעודד את המאושפזים ולזכות אותם במצוות הנחת תפילין. בעוברו בין המסדרונות פגש באבי הילדה כשהוא ממרר בבכי. הוא ניסה לעודד את רוחו, אך מתוך מסך הדמעות הצליח לקלוט רק את סיפורו העצוב של האב. מנחם הציע לאב לפנות לרבי מחב"ד ולבקש את ברכתו. הרבה אנשים נרפאו בזכות ברכותיו וכי מה יש לך להפסיד? – הפציר באב.

 האב לא נמנה על עדת החסידים, אך במצבו נאחז בכל שביב של תקוה כשהגיע ל-770 הביע את רצונו להיכנס לחדרו של הרבי ולדבר עמו, אך התאכזב כשנודע לו, שזה זמן רב שהרבי אינו מקבל אנשים לשיחות פרטיות. אחד האנשים, ששמע את סיפורו של האב, הציע לו לעמוד ליד פתח חדרו של הרבי, וכשיצא לתפילת המנחה ייגש אל הרבי ויאמר לו במילים קצרות את רצונו. ואכן כשיצא הרבי מחדרו פנה אליו האב בבכי: "רבי הושיעני! הבת שלי חולה מאוד ונמצאת כרגע בבית הרפואה. הרופאים כבר התייאשו. אנא רבי, ברך אותי שאוכל לכל הפחות להוציא אותה מבית הרפואה, כדי שלא ינתחו את גופתה".

למשמע דבריו האחרונים החמיר סבר פניו של הרבי: "כיצד אתה מוציא מפיך דברים כאלו??" שאל הרבי, "ילדה יהודייה צריכה לחיות. איך חושב אתה לצד השני של היפך החיים. אם ירצה השם עוד תרקוד בחתונה של בתך. תיגש לדוקטור ג הנמצא במחלקה מסוימת בבית הרפואה ותבקש ממנו בשמי שיתן לבתך את התרופה. הרבי נקב בשמה של התרופה והבטיח שהיא תחלים.

בין רגע הסתלק היאוש והשמחה הציפה את ליבו של האב. במהירות הגיע לבית הרפואה ניגש לד"ר ג. וביקש ממנו לתת את התרופה הדרושה לילדה. בתחילה דחה אותו הרופא בטענה שהילדה קרובה יותר לעולם הבא מאשר לעולם הזה ושום תרופה לא תעזור. אך לאחר ששמע כי מאחורי הבקשה עומד הרבי הסכים לנסות. שעות רבות ישב האב ליד מיטת בתו בניסיון לראות את השפעתה של התרופה, אך שום שינוי ואפילו קל ביותר לא חל במצבה. המתח והעייפות החלו לתת בו את אותותיהם והוא נרדם. כשהתעורר לא האמין למראה עיניו. בתו הביטה בו כשהיא מחייכת. הוא צבט את עצמו כדי להיות בטוח שלא מדובר בחלום. משנוכח לדעת כי המראה שלנגד עיניו הוא אמיתי, החל לרקוד ולקפץ כשיכור במסדרונות בית הרפואה. משנרגע שב לחדר בתו כדי לראות שוב את הנס. הוא התיישב ליד בתו ואז שמע אותה לפתע פונה אליו בקולה הרגיל והצלול כמו לפני מחלתה: :אבא קח אותי הביתה".

הפוסט איך אתה מוציא מהפה שלך דברים כאלו? הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

עברנו טלטלה רצינית. בננו הבכור, נער בן שמונה עשרה, עזב את הבית בטריקת דלת. הוא החליט לשכור דירה עם חברים במנהטן ולנתק איתנו את הקשר. הרגשתי שאני מאבדת אותו.

התהפכתי על המיטה בלילות, מתייסרת ממחשבות עליו: היכן הוא עכשיו? מה הוא אוכל? איפה הוא מבלה? איך הוא מפרנס את עצמו ומשלם את שכר הדירה?

המתח והחרדה היו נוראים, קשים מנשוא. לא יכולתי לעמוד בהם יותר, ונכנסתי לפגישה אישית עם הרבי, לבקש את עצתו כיצד להשיב את הילד הביתה.

הרבי שמע אותי בסבלנות והשיב תשובה קצרה: "תשקיעי כוחות בסעודה המשפחתית בליל שבת, תהפכי אותה למרכז החיים בבית".

זאת הייתה תשובה מפתיעה, משום שהילד כבר מזמן החליף כתובת, אבל זה מה שעשיתי. ביום ראשון בבוקר קראתי לשלושת הילדים שנותרו בבית ושאלתי כל אחד מהם מה הוא הכי אוהב לאכול. הראשון ביקש סלט מיוחד, השני אהב מאוד שניצל והשלישי רצה גלידה.

בערב שבת בעלי והילדים שבו מבית הכנסת וחיכתה להם הפתעה. השולחן היה ערוך בצורה חגיגת, לכל ילד המתינה המנה שהוא הזמין ולידה פתק: "אוהבת אותך, שבת שלום".

המחווה המיוחדת הזו שינתה את כל האווירה. הארוחה התנהלה בצורה רגועה ושלווה, הייתה שיחה משפחתית פתוחה וממש הרגשנו נפלא יחד. בשבוע הבא שיתוף הפעולה עלה רמה והתחזק. בעלי ויתר על חצי שעת עבודה באמצע השבוע, כדי לשוב הביתה מקודם, לפתוח ספר ולהכין כמה דברי תורה לומר בארוחה המשפחתית המשותפת. הילדים היו במרכז, כל תשומת הלב שלנו הוקדשה להם, והם הרגישו בעננים.

עברו כמה שבועות. באחד הימים התקשר אלינו הבן שלנו שעזב את הבית וביקש לדבר עם האחים. הוא התעניין ושאל מה חדש בבית, ואחד מהם סיפר לו בעיניים נוצצות על החוויה שעוברת עליהם: "אתה לא מבין כמה טוב לנו יחד, איך אבא ואמא אוהבים אותנו".

השיחה הזו עשתה את כל מה שלא הצלחנו לעשות קודם. כנראה שחיי הבדידות במנהטן לא היו ממש פסגת אושר עבור הבן שלנו. הוא הודיע שיבוא הביתה לשבת הקרובה, "רק בשביל לראות". הוא הגיע הביתה וישב בשקט ובתום הסעודה עזב וחזר למנהטן, אבל הגיע גם בשבת הבאה, וגם בשבת שלאחריה, עד ששב הביתה.

(מתוך "מה שלמדתי מהרבי")

הפוסט עצת הרבי הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

יום אחד בשנת תשל"ט (1979) החל בני בן השנתיים להתלונן על כאבי בטן. צעקות הילד גברו מיום ליום והוא התקשה לנוע במיטה. רופא המשפחה, דוקטור פלדמן, איבחן כי הילד סובל מבקע (שבר) ועליו לעבור ניתוח. ביקשנו חוות דעת של מומחים נוספים, וכולם היו תמימי דעים ביחס לנחיצות הניתוח. אלא שכל אחד מהרופאים המליץ על מנתח אחר.

כתבתי מכתב אישי לרבי. סיפרתי את כל הסיפור, והוספתי כי אנחנו מתלבטים באיזה מרכז רפואי לקיים את הטיפול הכירורגי, וביקשתי ברכה.

למחרת קיבלתי טלפון ממזכירו האישי של הרבי. "כדאי שתלך לשמוע את דעתו של דוקטור פלדמן", הוא אמר לי.

מיהרתי למרפאה ושמעתי מד"ר פלדמן סיפור מדהים:

ביקרתי היום אצל הרבי לצורך עניין אישי, ולפתע הוא פנה אליי בשאלה: "האם תהיה מוכן לעשות לי טובה אישית?"

"בוודאי", השבתי, והרבי המשיך: "יש כאן בשכונה פעוט, מטופל שלך, שזקוק לעבור ניתוח בקע. לדעתי, המקום הטוב ביותר לעשות זאת הוא בית הרפואה על שם שולדייס בטורונטו. הם המומחים הגדולים ביותר בתחום וגם מבצעים ניתוח כזה בהרדמה מקומית בלבד. רק שאני תוהה, האם הם מסוגלים לנתח בהרדמה מקומית גם פעוט בן שנתיים, שעשוי להיות תזזיתי וחסר מנוחה. אבקש ממשך לעשות עבורי טובה אישית. צור איתם קשר ותברר האם הם מבצעים ניתוח בקע גם לתינוקות בהרדמה מקומית בלבד".

ואז הרבי הוסיף ואמר משהו שהפתיע אותי יותר מהכל: "כדאי שתברר האם יש להם תור פנוי לניתוח ביום י"ב בחודש סיוון. שכן משפחת לנגזם נוסעת לאירוע משפתי בטורונטו יום קודם, וחבל שייאלצו לשלם פעמיים את הוצאות הנסיעה מניו יורק לקנדה".

הבטתי המום ברופא. לרגע לא העליתי בדעתי לבקש מהרבי לבצע עבורי את הבירור, בסך הכל שיתפתי אותו במה שעובר עליי. והנה, הרבי עושה בעצמו את הבירור ואף בוחר את יום הניתוח כדי להקל עליי את ההוצאות.

(מתוך "מה שלמדתי מהרבי")

הפוסט טובה אישית הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.