בהיותה בגיל עשר החלה הילדה להתלונן על כאבי ראש ואחרי סידרת בדיקות גילו שיש לה לא עלינו ולא עליכם גידול ממאיר במוח. העצה היחידה הייתה לטוס לבוסטון ושם לשקול אפשרות של ניתוח.

כשהגיעה הילדה לשם, הרופאים הציעו בפני ההורים שתי אפשרויות: לעשות ניתוח, שהם אינם יכולים להבטיח שהילדה תתעורר ממנו, או להשאיר אותה כך והיא תוכל לשרוד במשך עוד כחצי שנה.

האבא נסע לניו יורק ונכנס לחדרו של הרבי ליחידות ושם פרץ בבכי נורא. הרבי הביט בו ואמר: "משנכנס אדר מרבים בשמחה – ואתה בא לכאן לעשות ההיפך?! מי הרשה לך להכניס עצבות לתוך החדר שלי?!…".

האבא חשב שהרבי מתבדח ברגע כה קשה, והחל לצעוק: "אלו החיים של הבת שלי!",

אך הרבי השיב בתקיפות: "וככה תציל את הבת שלך? כשתכניס הנה עצבות בחודש אדר?!".

האבא אמר שהוא לא מבין כיצד הוא יכול להיות שמח במצב קשה כזה, והרבי אמר: "אדר הוא חודש של שמחה עליו נאמר "ונהפוך הוא!", ואז הפך הרבי את שתי ידיו מצד ימין לצד שמאל ואמר: "מתהפך, הכול מתהפך"…

האבא יצא החוצה ופתאום נזכר שהוא שכח לקבל מהרבי תשובה מה לעשות עם הניתוח. הוא כתב מכתב, והרבי השיב דרך המזכיר כי הוא כבר ענה לו על כך ביחידות. האבא התעקש שהוא רוצה תשובה ברורה, והרבי ענה ש"אם הוא דווקא שואל, שיתייעץ עם רופא שלישי".

רק מאוחר יותר הבין יהודה את המשמעות החמורה של הדברים. רופא שלישי ייעץ לעשות את הניתוח, וכאשר המנתחים פתחו את הראש הם גילו נס רפואי: הגידול נעלם. אבל לניתוח עצמו היה מחיר כבד. עצב במוח נפגע, והבת סבלה מבעיות זיכרון וקשיים בדיבור.

בחג אחרון של פסח הם שהו אצל בן משפחה בשכונת פלטבוש, ואחר הצהריים הלכו להתוועדות של הרבי. באחת ההפסקות בין השיחות, הרבי קרא ליהודה ונתן לו שתי חתיכות מצה ואמר לו: "המצה היא מאכל של רפואה ומאכל של אמונה. חתיכה אחת תיתן לבת שלך, שתהיה לה רפואה, וחתיכה אחת תיקח לעצמך, שתהיה לך אמונה… הבת שלך אינה צריכה לסבול מכך שחסר לך אמונה".

במוצאי החג, בחלוקת "כוס של ברכה", הרבי הוסיף: "הסדר הוא שקודם בא חודש ניסן, חודש של אמונה, ואחר כך חודש אייר, שהוא חודש של רפואה. אבל כאן יכול להיות "ונהפוך הוא", והרפואה של בתך לא תחכה עד שתהיה לך אמונה. קודם כל היא תהיה בריאה, ואחר כך תבוא האמונה שלך"…

מיותר לציין כי מאותו ערב נעלמו לחלוטין כל קשיי הזיכרון והדיבור של הילדה.

(מתוך הספר "ורבים השיב מעוון" חלק א' עמוד 96 ואילך)

הפוסט ונהפוך הוא הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

בסמוך למועד החתונה שלנו נודע לנו שיש לנו בעיות בהבאת ילדים לעולם. תקופה ארוכה ביקרנו אצל טובי הרופאים שעלות כל ביקור אצלם היא יקרה מאוד. בכל פעם חשבנו שהענין יסתדר ובכל פעם התאכזבנו מחדש. הבכי היה גדול ואף פעם לא ידענו מתי הענינים יסתדרו. אחרי הרבה זמן פגשנו את אחד היועצים בתחום הפוריות והוא אמר לנו שהאפשרות היחידה שנוכל להוליד ילדים היא ע"י ניתוח מסוים, שחוץ מזה שהוא מאוד יקר, אחוזי ההצלחה שלו הם רק חמישים אחוז, זאת אומרת שיכול להיות שהניתוח בעזרת השם יצליח מאוד, ויכול להיות שהוא חלילה יכשל ועלול להזיק.

באותה תקופה גרנו בכפר חב"ד והניתוח היה אמור להיות בבית רפואה "אסותא" שבתל אביב. מאחר שלא היה לנו רכב נסענו ברכבת. לקחנו איתנו שני דברים כסגולה להצלחה. דולר של הרבי שאשתי קיבלה בהיותה ילדה בת 4 שנים בשנת תש"נ וחוברת הנקראת "קובץ שמחה ובטחון בה'" שבתוכה לקט של מכתבים מהרבי.

תוך כדי נסיעה הוציאה אשתי מהתיק את הדולר שקיבלה מהרבי וכשהסתכלנו עליו הופתענו לראות שהתאריך שבו היא קיבלה את הדולר היה התאריך של היום שבו נקבע הניתוח. מסתבר שלפני עשרים שנה הרבי נתן לילדה הקטנה דולר כדי שבבוא היום יביא לה ישועה.

אחר כך לקחנו את החוברת ממכתבי הרבי על שמחה ובטחון והחלטנו לקרוא באופן אקראי את אחד המכתבים. פתחנו באחד העמודים ובמכתבו כותב הרבי:

"ומובן וגם פשוט שככל שיתגדל הביטחון בהשם יתברך בורא העולם ומנהיגו, המשגיח על כל אחד ואחת בהשגחה פרטית, תתוסף גם המשכת ברכות השם יתברך למטה ותתגדל מדת הברכה וההצלחה, וכבר ידוע הוראת תורתנו תורת חיים, אשר על האדם להיות בשמחה ובטוב לבב, שהרי כל ימיו וכל שעות ורגעים שבימים אלו מוקדשים הם לעבודת הבורא וכמו שנאמר עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב, ובמכל שכן שצריך להיות כן בהנוגע לאשה עקרת הבית, וכנראה במוחש שמצב הרוח בבית תלוי במצב רוח האשה, ואין הברכה שורה אלא מתוך שמחה, וכיון שנצטוינו על זה בודאי שאפשר הדבר, ובפרט כשתתבונן אפילו לשעה קלה תראה חסדי השם יתברך עמה ועם בעלה שי' בעבר, ובודאי יומשכו גם בעתיד, וכנ"ל הכלי להמשיך הברכה ולקבלה, תוקף הבטחון ושמחה פנימית ואמיתית, ויהי רצון אשר בשנה זו ימלא השם יתברך משאלות לבבם לטובה בזרעא חיא וקיימא".

במשפט האחרון במכתבו מבטיח לנו הרבי שנזכה לילדים עוד בשנה הזו!

ואכן באותה שנה נולד לנו בננו הבכור וקראנו לו מנחם מנדל, ואחריו נולדו לנו עוד ארבע בנות, כן ירבו.

הפוסט ילדים מתוך שמחה ובטחון הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

הוריו פנו למשטרה והפכו עולמות כדי לאתר את בנם, אך לא הצליחו למצוא אף לא פיסת מידע בקשר למקום הימצאו, ואם בכלל הוא בין החיים. חלפו מאז שש שנים!

האישה כתבה לרבי באמצעות "אגרות הקודש" וביקשה ברכה למציאת הבחור. בתשובתו הציע הרבי לבדוק מזוזות ותפילין כולל של הבחור בעצמו, לחזק את יסודות הבית: כשרות בהידור, שבת כהלכתה, טהרה וצניעות. הרבי אף הוסיף בסוף המכתב "אזכיר על הציון", שמשמעותו שהרבי יזכירו לברכה.

ההורים פעלו לפי הדרכתו של הרבי, ובאותו השבוע, ביום שישי, ערב שבת קודש, נשמעו נקישות על דלת משפחת הורי הבחור. האב פתח את הדלת ולא האמין למראה עיניו… הבן עמד בפתח! הוא חזר! האב והבן התחבקו והתרגשו עד דמעות לאחר שש שנים שבהן נעדר הבן. אותה אישה ראתה חובה לעצמה לבוא בשנית ל"מרכז אגרות קודש" והפעם כדי לכתוב ולבשר לרבי את הבשורה הטובה על חזרת הבן לבית הוריו.

הפוסט הבן האובד הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

כהרגלו הגיע מנחם, בחור צעיר מחסידי חב"ד, לבית הרפואה כדי לעודד את המאושפזים ולזכות אותם במצוות הנחת תפילין. בעוברו בין המסדרונות פגש באבי הילדה כשהוא ממרר בבכי. הוא ניסה לעודד את רוחו, אך מתוך מסך הדמעות הצליח לקלוט רק את סיפורו העצוב של האב. מנחם הציע לאב לפנות לרבי מחב"ד ולבקש את ברכתו. הרבה אנשים נרפאו בזכות ברכותיו וכי מה יש לך להפסיד? – הפציר באב.

 האב לא נמנה על עדת החסידים, אך במצבו נאחז בכל שביב של תקוה כשהגיע ל-770 הביע את רצונו להיכנס לחדרו של הרבי ולדבר עמו, אך התאכזב כשנודע לו, שזה זמן רב שהרבי אינו מקבל אנשים לשיחות פרטיות. אחד האנשים, ששמע את סיפורו של האב, הציע לו לעמוד ליד פתח חדרו של הרבי, וכשיצא לתפילת המנחה ייגש אל הרבי ויאמר לו במילים קצרות את רצונו. ואכן כשיצא הרבי מחדרו פנה אליו האב בבכי: "רבי הושיעני! הבת שלי חולה מאוד ונמצאת כרגע בבית הרפואה. הרופאים כבר התייאשו. אנא רבי, ברך אותי שאוכל לכל הפחות להוציא אותה מבית הרפואה, כדי שלא ינתחו את גופתה".

למשמע דבריו האחרונים החמיר סבר פניו של הרבי: "כיצד אתה מוציא מפיך דברים כאלו??" שאל הרבי, "ילדה יהודייה צריכה לחיות. איך חושב אתה לצד השני של היפך החיים. אם ירצה השם עוד תרקוד בחתונה של בתך. תיגש לדוקטור ג הנמצא במחלקה מסוימת בבית הרפואה ותבקש ממנו בשמי שיתן לבתך את התרופה. הרבי נקב בשמה של התרופה והבטיח שהיא תחלים.

בין רגע הסתלק היאוש והשמחה הציפה את ליבו של האב. במהירות הגיע לבית הרפואה ניגש לד"ר ג. וביקש ממנו לתת את התרופה הדרושה לילדה. בתחילה דחה אותו הרופא בטענה שהילדה קרובה יותר לעולם הבא מאשר לעולם הזה ושום תרופה לא תעזור. אך לאחר ששמע כי מאחורי הבקשה עומד הרבי הסכים לנסות. שעות רבות ישב האב ליד מיטת בתו בניסיון לראות את השפעתה של התרופה, אך שום שינוי ואפילו קל ביותר לא חל במצבה. המתח והעייפות החלו לתת בו את אותותיהם והוא נרדם. כשהתעורר לא האמין למראה עיניו. בתו הביטה בו כשהיא מחייכת. הוא צבט את עצמו כדי להיות בטוח שלא מדובר בחלום. משנוכח לדעת כי המראה שלנגד עיניו הוא אמיתי, החל לרקוד ולקפץ כשיכור במסדרונות בית הרפואה. משנרגע שב לחדר בתו כדי לראות שוב את הנס. הוא התיישב ליד בתו ואז שמע אותה לפתע פונה אליו בקולה הרגיל והצלול כמו לפני מחלתה: :אבא קח אותי הביתה".

הפוסט איך אתה מוציא מהפה שלך דברים כאלו? הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

הרבי ביקש מהמזכיר שלו לברר אצלו "מה קורה עם המזוזות?"

מיד מיהר האיש לביתו ובדק אצל סופר מומחה את כשרותם. התוצאות לא איחרו לבוא והסופר קבע שכולן כשרות למהדרין. הוא חזר ל-770 ודיווח לרבי שהמזוזות כשרות וביקש ברכה לבת שלו.

גם הפעם במענה למכתבו שאל הרבי: מה עם המזוזות? הוא נסע עוד הפעם לביתו והעביר את המזוזות לבדיקה אצל סופר אחר. גם הפעם אמר הסופר לאחר שבדק את המזוזות: אדוני, מזוזותיך כשרות למהדרין".

שוב חזר ל-770 וביקש ברכה מהרבי לרפואת הבת שלו. במענה למכתבו כתב הרבי: "ומה עם המזוזה שאיננה בכלל?"

האיש היה המום מעולם. הרי בכל פתח יש לו מזוזה. הוא החליט 'ללכת עד הסוף'. הוא עבר בכל הפתחים עד הדלת האחרונה ושם תפס לפתע את ידיו בראשו. מחסן המשחקים של הילדים! אין שם מזוזה!

הוא קנה מיד מזוזה מהודרת וקבע בדלת המחסן.  מאותו היום ואילך, הבת שלו החלה להראות סימני התאוששות. כעבור מספר שבועות החלה להתנהג כילדה בת עשר, מפותחת, חייכנית ומושמעת.

הוא סיים את סיפורו ואמר: "אינני מבין, אני חי בבית הזה שלושים שנה ולא שמתי לב שבפתח הזה אין מזוזה, ואילו הרבי שמעולם לא ביקר בביתי, יודע  יותר טוב ממני מה קורה בבית שלי.."

הפוסט אחרי שלושים שנה… הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

לפני מספר שנים בסמוך לל"ג בעומר פגשתי ידידים שלנו שסיפרו לי על בנם בן השבע, הסובל מניוון שרירים קשה והרופאים לא נותנים סיכוי להבראתו. הוא לא יכול ללכת לבד ונאלץ להתנייד לכל מקום בעגלה של תינוק. עודדתי אותם וציטטתי משיחותיו של הרבי אודות הסגולה של ל"ג בעומר בזכות התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי שנאמר עליו שראוי לסמוך עליו בשעת הדחק. הזכרתי את בקשתו של הרבי לקיים ביום ל"ג בעומר תהלוכות של ילדים תוך כדי אמירת פסוקים לכבוד רבי שמעון בר יוחאי והצעתי להם לבוא עם הילד לתהלוכה שלנו. הרבי אף התבטא שרבי שמעון נמצא בכל תהלוכה.

הם מאוד התלבטו וחששו שהילד יתבייש בתהלוכה, כשכל הילדים יצעדו ברגלים והוא ישב בעגלת תינוק. בסופו של דבר ההורים השתכנעו והגיעו בל"ג בעומר למרכז העיר, למקום שממנו תצא התהלוכה.  התהלוכה התחילה ולפתע פנה הילד לאמא שלו: "גם אני רוצה ללכת בתהלוכה!"

האמא פחדה שמא הוא יפול ויפצע, אבל אשתי ששמעה את בקשתו התמימה של הילד, שכנעה את האמא להעתר לבקשת בנה. הילד קם על רגליו והחזיק בחוזקה  בעגלה והחל ללכת על רגליו! וראו זה פלא כעבור זמן מה החל הילד ללכת כאחד האדם, כמו ילד בריא.

(מתוך "סיפורו של חג – ל"ג בעומר")

הפוסט נס התהלוכה הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

בהיותה בגיל עשר החלה הילדה להתלונן על כאבי ראש ואחרי סידרת בדיקות גילו שיש לה לא עלינו ולא עליכם גידול ממאיר במוח. העצה היחידה הייתה לטוס לבוסטון ושם לשקול אפשרות של ניתוח.

כשהגיעה הילדה לשם, הרופאים הציעו בפני ההורים שתי אפשרויות: לעשות ניתוח, שהם אינם יכולים להבטיח שהילדה תתעורר ממנו, או להשאיר אותה כך והיא תוכל לשרוד במשך עוד כחצי שנה.

האבא נסע לניו יורק ונכנס לחדרו של הרבי ליחידות ושם פרץ בבכי נורא. הרבי הביט בו ואמר: "משנכנס אדר מרבים בשמחה – ואתה בא לכאן לעשות ההיפך?! מי הרשה לך להכניס עצבות לתוך החדר שלי?!…".

האבא חשב שהרבי מתבדח ברגע כה קשה, והחל לצעוק: "אלו החיים של הבת שלי!",

אך הרבי השיב בתקיפות: "וככה תציל את הבת שלך? כשתכניס הנה עצבות בחודש אדר?!".

האבא אמר שהוא לא מבין כיצד הוא יכול להיות שמח במצב קשה כזה, והרבי אמר: "אדר הוא חודש של שמחה עליו נאמר "ונהפוך הוא!", ואז הפך הרבי את שתי ידיו מצד ימין לצד שמאל ואמר: "מתהפך, הכול מתהפך"…

האבא יצא החוצה ופתאום נזכר שהוא שכח לקבל מהרבי תשובה מה לעשות עם הניתוח. הוא כתב מכתב, והרבי השיב דרך המזכיר כי הוא כבר ענה לו על כך ביחידות. האבא התעקש שהוא רוצה תשובה ברורה, והרבי ענה ש"אם הוא דווקא שואל, שיתייעץ עם רופא שלישי".

רק מאוחר יותר הבין יהודה את המשמעות החמורה של הדברים. רופא שלישי ייעץ לעשות את הניתוח, וכאשר המנתחים פתחו את הראש הם גילו נס רפואי: הגידול נעלם. אבל לניתוח עצמו היה מחיר כבד. עצב במוח נפגע, והבת סבלה מבעיות זיכרון וקשיים בדיבור.

בחג אחרון של פסח הם שהו אצל בן משפחה בשכונת פלטבוש, ואחר הצהריים הלכו להתוועדות של הרבי. באחת ההפסקות בין השיחות, הרבי קרא ליהודה ונתן לו שתי חתיכות מצה ואמר לו: "המצה היא מאכל של רפואה ומאכל של אמונה. חתיכה אחת תיתן לבת שלך, שתהיה לה רפואה, וחתיכה אחת תיקח לעצמך, שתהיה לך אמונה… הבת שלך אינה צריכה לסבול מכך שחסר לך אמונה".

במוצאי החג, בחלוקת "כוס של ברכה", הרבי הוסיף: "הסדר הוא שקודם בא חודש ניסן, חודש של אמונה, ואחר כך חודש אייר, שהוא חודש של רפואה. אבל כאן יכול להיות "ונהפוך הוא", והרפואה של בתך לא תחכה עד שתהיה לך אמונה. קודם כל היא תהיה בריאה, ואחר כך תבוא האמונה שלך"…

מיותר לציין כי מאותו ערב נעלמו לחלוטין כל קשיי הזיכרון והדיבור של הילדה.

(מתוך הספר "ורבים השיב מעוון" חלק א' עמוד 96 ואילך)

הפוסט הבן האובד הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

בהיותה בגיל עשר החלה הילדה להתלונן על כאבי ראש ואחרי סידרת בדיקות גילו שיש לה לא עלינו ולא עליכם גידול ממאיר במוח. העצה היחידה הייתה לטוס לבוסטון ושם לשקול אפשרות של ניתוח.

כשהגיעה הילדה לשם, הרופאים הציעו בפני ההורים שתי אפשרויות: לעשות ניתוח, שהם אינם יכולים להבטיח שהילדה תתעורר ממנו, או להשאיר אותה כך והיא תוכל לשרוד במשך עוד כחצי שנה.

האבא נסע לניו יורק ונכנס לחדרו של הרבי ליחידות ושם פרץ בבכי נורא. הרבי הביט בו ואמר: "משנכנס אדר מרבים בשמחה – ואתה בא לכאן לעשות ההיפך?! מי הרשה לך להכניס עצבות לתוך החדר שלי?!…".

האבא חשב שהרבי מתבדח ברגע כה קשה, והחל לצעוק: "אלו החיים של הבת שלי!",

אך הרבי השיב בתקיפות: "וככה תציל את הבת שלך? כשתכניס הנה עצבות בחודש אדר?!".

האבא אמר שהוא לא מבין כיצד הוא יכול להיות שמח במצב קשה כזה, והרבי אמר: "אדר הוא חודש של שמחה עליו נאמר "ונהפוך הוא!", ואז הפך הרבי את שתי ידיו מצד ימין לצד שמאל ואמר: "מתהפך, הכול מתהפך"…

האבא יצא החוצה ופתאום נזכר שהוא שכח לקבל מהרבי תשובה מה לעשות עם הניתוח. הוא כתב מכתב, והרבי השיב דרך המזכיר כי הוא כבר ענה לו על כך ביחידות. האבא התעקש שהוא רוצה תשובה ברורה, והרבי ענה ש"אם הוא דווקא שואל, שיתייעץ עם רופא שלישי".

רק מאוחר יותר הבין יהודה את המשמעות החמורה של הדברים. רופא שלישי ייעץ לעשות את הניתוח, וכאשר המנתחים פתחו את הראש הם גילו נס רפואי: הגידול נעלם. אבל לניתוח עצמו היה מחיר כבד. עצב במוח נפגע, והבת סבלה מבעיות זיכרון וקשיים בדיבור.

בחג אחרון של פסח הם שהו אצל בן משפחה בשכונת פלטבוש, ואחר הצהריים הלכו להתוועדות של הרבי. באחת ההפסקות בין השיחות, הרבי קרא ליהודה ונתן לו שתי חתיכות מצה ואמר לו: "המצה היא מאכל של רפואה ומאכל של אמונה. חתיכה אחת תיתן לבת שלך, שתהיה לה רפואה, וחתיכה אחת תיקח לעצמך, שתהיה לך אמונה… הבת שלך אינה צריכה לסבול מכך שחסר לך אמונה".

במוצאי החג, בחלוקת "כוס של ברכה", הרבי הוסיף: "הסדר הוא שקודם בא חודש ניסן, חודש של אמונה, ואחר כך חודש אייר, שהוא חודש של רפואה. אבל כאן יכול להיות "ונהפוך הוא", והרפואה של בתך לא תחכה עד שתהיה לך אמונה. קודם כל היא תהיה בריאה, ואחר כך תבוא האמונה שלך"…

מיותר לציין כי מאותו ערב נעלמו לחלוטין כל קשיי הזיכרון והדיבור של הילדה.

(מתוך הספר "ורבים השיב מעוון" חלק א' עמוד 96 ואילך)

הפוסט ונהפוך הוא! הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

רן הרגיש כי אינו מוכן להמתין עוד. הוא החליט לנסוע בעצמו לחצר הרבי, לבקש ולהתחנן ולא להרפות, עד שירגיש כי מתקבלות תחינותיו. לקראת חודש תשרי תשס"ב, נסע רן אל הרבי. בשמחת תורה, בעיצומן של הקפות השמחה והריקודים, נטל הגבאי, הרב יהודה הכהן בלסופסקי את ספר-התורה הזעיר האישי של הרבי, ואפשר לקהל האלפים לעבור על פניו לנשקו. לכל אחד שבריר-שנייה מרטיט להצמיד שפתיים אל הקטיפה הלבנבנה של מעיל הספר ולבקש את אשר על לבו. "ביקשתי כי יורשה לי להחזיק לשניות ספורות את הספר של הרבי", משחזר רן.

"אלא שהרב בלסופסקי סירב. הייתי מוכן לתת לו כל הון שבעולם תמורת הזכות, אבל הוא אמר חד-משמעית כי זה לא מקובל. הרגשתי אמרה לי, כי זו הזדמנות-חיים שאסור להחמיץ. אחזתי אפוא בחוזקה בספר-התורה, בעודו בידי הגבאי, וזעקתי מנהמת לבי: 'רבי! באתי אליך במיוחד לקבל ברכה לילדים. רבי, ברך אותי!'… "לאחר מכן, חשתי כאילו נגולה אבן מלבי.

כאשר חזר רן לארץ יצרו קשר עם הרב מנחם מענדל גלוכובסקי, שליח הרבי ורב קהילת חב"ד ברחובות. לאחר ששמע את סיפורם, ביקש מהם הרב רשימה של חמישה הרופאים הטובים ביותר בתחום, ולאחר שחכך במחשבתו בחר בד"ר לב רן.

בפגישה הראשונה אמר רן לרופא: "דוקטור! אנחנו כאן בזכות הרב שלנו, ואתה תהיה שליחו של בורא העולם למימוש הברכה!". פניו של הרופא הרצינו והוא השיב: "אשתדל לעשות כמיטב יכולתי".

הטיפול הראשון נקבע ליום י"א ניסן, יום הולדתו של הרבי. כבר לאחר שבועיים, בבדיקה שנערכה, נפלה עליהם הבשורה המרנינה כרעם ביום בהיר: "אתם עומדים לחבוק פרי-בטן!". רן זרח כפי שלא זרח מעודו, בעוד הילה הייתה המומה והתקשתה לעכל את הדברים.

"ראו", מיהר הרופא למתן את בני הזוג, "זה עדיין לא בטוח. בואו בעוד יומיים".

בבדיקה הנוספת כבר ניתן היה לראות את הנס מבעד למסך האולטרה-סאונד. לא סתם נס. נס כפול ומכופל. שלושה לבבות זעירים, פועמים, נצפו בבירור…

הילה כתבה לרבי על שמחתם שבדרך באמצעות איגרות-קודש (סדרת המכתבים של הרבי). זו לא הייתה הפעם הראשונה שפנתה לרבי בדרך כזו, אך רק הפעם הופיעה בעמוד שחפף למכתבה התייחסות מפורשת להריון. התייחסות זו חיזקה אותה לאורך כל ההריון, גם ברגעים קשים שנולדו בהמשך.

בשלב מתקדם יותר, כתב רן לרבי, שוב על- ידי הכנסת מכתב לכרך 'איגרות-קודש', ומתוך עיון בעמוד שחפף על מכתבו הנתחב הגיע למסקנה, כי מדובר בשלושה בנים. פשוט, המילה "זכר" הופיעה בו שלוש פעמים … (כרך כ, עמוד ריט).

גם הילה כתבה לרבי עוד כמה וכמה פעמים באותה מתכונת, וזכתה שוב ושוב למצוא בעמודים שחפפו למכתביה ברכה מפורשת להריון תקין ולידה קלה במועד. כל מכתב הוסיף להרגיע אותה מההריון הבלתי- שגרתי ולקראת הלידה הצפויה.

בכ"ה מרחשוון תשס"ג, נולדו בשעה טובה ומוצלחת שלושה בנים למשפחת פיכמן. חודשיים לאחר מכן, בכ"ד טבת תשס"ג, הובאו בבריתו של אברהם אבינו, ונקראו שמותיהם בישראל: מנחם-מענדל, לוי- יצחק, מעוז-ישראל.

שמחתם הגדולה הייתה שמחת כל מכריהם. "לא סתם הרגישו המכרים שושבינים", אומרים רן והילה. "דברי הברכה והעידוד שלהם, תמיכתם בנו לאורך כל הדרך, היא שהחזיקה אותנו".

הפוסט שלושה לבבות זעירים הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.