במענה לשאלת השליח ענה הרבי: "אין צורך לנסוע למרחקים, כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". בהתאם לתשובה עדכן השליח את האבא שהוא לא מתכונן לנסוע. האבא שמלכתחילה הטיל ספק בכל הענין, כעס מאוד וניתק את הטלפון. 

באותו יום הלך הרב לוי לחנות החשמל כדי לקנות סוללות. לפתע פגש ברחוב בחור ישראלי, שהתעניין אצלו אם יש כאן בית חב"ד. הרב לוי שמח להיכנס איתו לבית חב"ד והשניים פתחו בשיחה לבבית. במהלך השיחה סיפר לו הבחור כי בעבר היה חסיד בעלז. הרב לוי קפא על מקומו לרגע.. תוך דקות מועטות התברר כי זהו בנו של האבא שהתקשר אליו לפני כמה שעות. הבחור שפך את ליבו בפני הרב לוי ואמר לו תוך כדי בכי שלא מצא מנוח בכל הטיולים שלו והוא רוצה לחזור הביתה ולהתקרב בחזרה למסורת אבותיו. לאחר שעה קלה התקשר הרב לוי לאביו של הבחור ועדכן אותו שהבן יחזור הביתה בימים הקרובים. האבא לא האמין למשמע אוזניו. הרב לוי נתן לו לדבר עם הבן. האב הנדהם לא הבין איך הרב לוי הגיע כל כך מהר לבן שלו. כשנודע לו שהבן הגיע בעצמו ופגש את הרב לוי מבלי שהרב נצרך לנסוע אליו, הבין עד כמה הרבי קלע בתשובתו.

(בית משיח גיליון 1214)

לצפייה בסיפור מפי הרב לסרי ליחצו

הפוסט קרוב אליך הדבר הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

כשהגיע אל ציון הרבי קרא את כל המכתבים שקיבל ובכל פעם שנתקל במכתב שלאותה אשה הניח אותו בצד. כשנשאר רק המכתב על בדעתו לתת למישהו אחר לקרוא. הוא הבחין שהעומד לידו מתפלל בדבקות עם מבטא צרפתי בולט. ללא היסוס ביקש ממנו להקריא את המכתב על הציון מבלי לספר לו על תוכנו. היהודי האדיב נענה לבקשתו וביחד יצאו מהאוהל.
"למה ביקשת ממני לקרוא את המכתב הזה?" הטיח היהודי בפני הרב.
"כמו שאמרתי לך, שהאשה שכתבה אותו ביקשה ממני שלא אדע את תוכנו" ענה הרב.
"אבל למה פנית דווקא אלי" הוסיף להקשות היהודי.
"כי פשוט עמדת לידי" , ענה הרב בתמימות.
"אולי בכל זאת אתה רוצה לדעת מה כתוב במכתב?" לחץ היהודי על הרב.

"הבטחתי.. אני לא רוצה לדעת" ענה הרב בנחרצות.

"אבל אתה חייב לדעת!!" הכריז היהודי בלהט.
בסופו של דבר נמצאה הפשרה שהיהודי ישתף את הרב רק בשורה התחתונה ולא בכל הפרטים..
האשה ביקשה מהרבי שתזכה לפגוש ולראות שוב את אח שלה לאחר נתק של שנים רבות. היא ציינה במכתב את שמה ושם האמא של שניהם.

"דע לך!", פנה היהודי לרב בהתרגשות, "לאחותי קוראים באותו השם של האשה שכתבה את המכתב והשם של אמא שלה הוא אותו השם של אמא שלי.. עזבתי את משפחתי לפני שנים רבות ולא היה לנו קשר.. האח שהיא מחפשת הוא אני!"

מיותר לציין שהקשר בין האח לאחות חודש לשמחת המשפחה כולה. 

הפוסט מכתב מאוד אישי הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

מספר הרב יוסף חיים בולטון ממירון שבגליל:

במסגרת עבודתי באימון אישי (קאוצ'ינג) בפרט בתחום "שלום בית" וחינוך, פנו אלי זוג מירושלים ובקשו את עזרתי.

בני הזוג הגיעו למשרדי בירושלים, הם ישבו וסיפרו את סיפור חייהם שלא היה פשוט כלל ועיקר. הקשבתי, שאלתי שאלות והתמונה שהתקבלה לא הייתה מעודדת כלל. השניים נשאו איתם מטעני ילדות קשים.

כשראיתי את התמונה הכוללת, הבנתי שזה גדול עלי. לא אני האיש שיכול לטפל בזה, נפרדתי מהם, והצעתי להם לנסות אפיקים אחרים.

הגעתי הביתה למירון בשעה 1:30 לאחר חצות. עליתי לציון רבי שמעון בר יוחאי להתפלל מעריב. בסיום נטלתי כרך אגרות הקודש שהיה מונח שם, כדי לקרוא כמנהגי מידי לילה, שלושה מכתבים.

במכתב בצד ימין הרבי העיר לרופא מסוים על כך שהוא אינו מוכן לטפל בבני זוג והרי ניתנה לו הזכות לרפא. ויתכן שהוא צריך להתחזק באמונה שהכל בהשגחה פרטית והקב"ה נותן לרופא את הזכות לרפא והוא צריך לממש זכות זו. במכתב השני הרבי האיץ בכותב שלא יתעכב, על אף השעה המאוחרת, לבשר בשורות טובות, כיון שיש יהודים שתלויים בזה וישמחו בזה.

ליותר מזה לא הייתי צריך, הבנתי שעלי לנסות בכל אופן. לא רציתי לומר להם על התשובה באגרות הקודש..

השעה הייתה כבר רבע לשלוש לפנות בוקר. החלטתי להתקשר. ואם לא יענו לי, זה סימן שזה לא עבורי. ואז להפתעתי כבר בצלצול הראשון ענה לי הבעל. "מה אתם לא ישנים?", שאלתי.

"לאחר שהודעת לנו שאתה לא יכול לעזור לנו. אנחנו מנסים לעכל את חומרת מצבנו. זה שבר אותנו לחלוטין".
"אוקיי, אז אני מתקשר כדי להודיע לכם שהחלטתי לנסות בכל אופן". וקבענו פגישה.

למותר לציין שבתוך זמן קצר ההצלחה האירה לנו פנים ובברכת הרבי, הזוג זכו לשלום בית אמיתי ביניהם.
במהלך הפגישות נוצר ביננו קשר טוב, כך שליום הולדתי בסוכות הזמנתי אותם להתוועדות יום ההולדת.

לקראת סיום ההתוועדות, מספרת האשה: בהזדמנות זו רציתי שתדע מי עמד מאחורי החלטתך להתמודד עם הסיפור שלנו. כשחזרנו ממך היינו שבורים. לקחתי את תמונת הרבי ואמרתי בדמעות: רבי, אם הרב בולטון הוא חסיד שלך, אזי תגרום לו שיסכים לעזור לנו".. ואז אתה התקשרת.. "ועכשיו אספר לכם, מדוע אכן התקשרתי מחדש בשלוש בבוקר". נגשתי לארון הספרים והוצאתי את כרך האגרות קודש והראיתי להם את התשובה, האשה הייתה בהתרגשות עצומה, דמעות עמדו בעיניה.

הפוסט החלטה גורלית הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

בהיותה בגיל עשר החלה הילדה להתלונן על כאבי ראש ואחרי סידרת בדיקות גילו שיש לה לא עלינו ולא עליכם גידול ממאיר במוח. העצה היחידה הייתה לטוס לבוסטון ושם לשקול אפשרות של ניתוח.

כשהגיעה הילדה לשם, הרופאים הציעו בפני ההורים שתי אפשרויות: לעשות ניתוח, שהם אינם יכולים להבטיח שהילדה תתעורר ממנו, או להשאיר אותה כך והיא תוכל לשרוד במשך עוד כחצי שנה.

האבא נסע לניו יורק ונכנס לחדרו של הרבי ליחידות ושם פרץ בבכי נורא. הרבי הביט בו ואמר: "משנכנס אדר מרבים בשמחה – ואתה בא לכאן לעשות ההיפך?! מי הרשה לך להכניס עצבות לתוך החדר שלי?!…".

האבא חשב שהרבי מתבדח ברגע כה קשה, והחל לצעוק: "אלו החיים של הבת שלי!",

אך הרבי השיב בתקיפות: "וככה תציל את הבת שלך? כשתכניס הנה עצבות בחודש אדר?!".

האבא אמר שהוא לא מבין כיצד הוא יכול להיות שמח במצב קשה כזה, והרבי אמר: "אדר הוא חודש של שמחה עליו נאמר "ונהפוך הוא!", ואז הפך הרבי את שתי ידיו מצד ימין לצד שמאל ואמר: "מתהפך, הכול מתהפך"…

האבא יצא החוצה ופתאום נזכר שהוא שכח לקבל מהרבי תשובה מה לעשות עם הניתוח. הוא כתב מכתב, והרבי השיב דרך המזכיר כי הוא כבר ענה לו על כך ביחידות. האבא התעקש שהוא רוצה תשובה ברורה, והרבי ענה ש"אם הוא דווקא שואל, שיתייעץ עם רופא שלישי".

רק מאוחר יותר הבין יהודה את המשמעות החמורה של הדברים. רופא שלישי ייעץ לעשות את הניתוח, וכאשר המנתחים פתחו את הראש הם גילו נס רפואי: הגידול נעלם. אבל לניתוח עצמו היה מחיר כבד. עצב במוח נפגע, והבת סבלה מבעיות זיכרון וקשיים בדיבור.

בחג אחרון של פסח הם שהו אצל בן משפחה בשכונת פלטבוש, ואחר הצהריים הלכו להתוועדות של הרבי. באחת ההפסקות בין השיחות, הרבי קרא ליהודה ונתן לו שתי חתיכות מצה ואמר לו: "המצה היא מאכל של רפואה ומאכל של אמונה. חתיכה אחת תיתן לבת שלך, שתהיה לה רפואה, וחתיכה אחת תיקח לעצמך, שתהיה לך אמונה… הבת שלך אינה צריכה לסבול מכך שחסר לך אמונה".

במוצאי החג, בחלוקת "כוס של ברכה", הרבי הוסיף: "הסדר הוא שקודם בא חודש ניסן, חודש של אמונה, ואחר כך חודש אייר, שהוא חודש של רפואה. אבל כאן יכול להיות "ונהפוך הוא", והרפואה של בתך לא תחכה עד שתהיה לך אמונה. קודם כל היא תהיה בריאה, ואחר כך תבוא האמונה שלך"…

מיותר לציין כי מאותו ערב נעלמו לחלוטין כל קשיי הזיכרון והדיבור של הילדה.

(מתוך הספר "ורבים השיב מעוון" חלק א' עמוד 96 ואילך)

הפוסט הבן האובד הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

במסגרת עבודתי באימון אישי (קאוצ'ינג) בפרט בתחום "שלום בית" וחינוך, פנו אלי זוג מירושלים ובקשו את עזרתי.

בני הזוג הגיעו למשרדי בירושלים, הם ישבו וסיפרו את סיפור חייהם שלא היה פשוט כלל ועיקר. הקשבתי, שאלתי שאלות והתמונה שהתקבלה לא הייתה מעודדת כלל. השניים נשאו איתם מטעני ילדות קשים.

כשראיתי את התמונה הכוללת, הבנתי שזה גדול עלי. לא אני האיש שיכול לטפל בזה, נפרדתי מהם, והצעתי להם לנסות אפיקים אחרים.

הגעתי הביתה למירון בשעה 1:30 לאחר חצות. עליתי לציון רבי שמעון בר יוחאי להתפלל מעריב. בסיום נטלתי כרך אגרות הקודש שהיה מונח שם, כדי לקרוא כמנהגי מידי לילה, שלושה מכתבים.

במכתב בצד ימין הרבי העיר לרופא מסוים על כך שהוא אינו מוכן לטפל בבני זוג והרי ניתנה לו הזכות לרפא. ויתכן שהוא צריך להתחזק באמונה שהכל בהשגחה פרטית והקב"ה נותן לרופא את הזכות לרפא והוא צריך לממש זכות זו. במכתב השני הרבי האיץ בכותב שלא יתעכב, על אף השעה המאוחרת, לבשר בשורות טובות, כיון שיש יהודים שתלויים בזה וישמחו בזה.

ליותר מזה לא הייתי צריך, הבנתי שעלי לנסות בכל אופן. לא רציתי לומר להם על התשובה באגרות הקודש..

השעה הייתה כבר רבע לשלוש לפנות בוקר. החלטתי להתקשר. ואם לא יענו לי, זה סימן שזה לא עבורי. ואז להפתעתי כבר בצלצול הראשון ענה לי הבעל. "מה אתם לא ישנים?", שאלתי.

"לאחר שהודעת לנו שאתה לא יכול לעזור לנו. אנחנו מנסים לעכל את חומרת מצבנו. זה שבר אותנו לחלוטין".
"אוקיי, אז אני מתקשר כדי להודיע לכם שהחלטתי לנסות בכל אופן". וקבענו פגישה.

למותר לציין שבתוך זמן קצר ההצלחה האירה לנו פנים ובברכת הרבי, הזוג זכו לשלום בית אמיתי ביניהם.
במהלך הפגישות נוצר ביננו קשר טוב, כך שליום הולדתי בסוכות הזמנתי אותם להתוועדות יום ההולדת.

לקראת סיום ההתוועדות, מספרת האשה: בהזדמנות זו רציתי שתדע מי עמד מאחורי החלטתך להתמודד עם הסיפור שלנו. כשחזרנו ממך היינו שבורים. לקחתי את תמונת הרבי ואמרתי בדמעות: רבי, אם הרב בולטון הוא חסיד שלך, אזי תגרום לו שיסכים לעזור לנו".. ואז אתה התקשרת..

"ועכשיו אספר לכם, מדוע אכן התקשרתי מחדש בשלוש בבוקר". נגשתי לארון הספרים והוצאתי את כרך האגרות קודש והראיתי להם את התשובה, האשה הייתה בהתרגשות עצומה, דמעות עמדו בעיניה.

הפוסט מי עמד מאחורי ההחלטה של המאמן האישי? הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

הרב אהרן דב הלפרין, עורך שבועון "כפר חב"ד", מספר:

"באחת מנסיעותיי הזדמן לי לשבת ליד יהודי הדור, עם לבוש חסידי, וכאשר תוך כדי שיחה התברר לו שאני חסיד חב"ד – אורו עיניו.

"אמנם", כך אמר לי, "אינני חסיד חב"ד. אני חסיד מונקאטש. אבל אני בהחלט חסיד גדול של הרבי מליובאוויטש". במהלך נסיעתנו המשותפת זכיתי לשמוע ממנו כמה סיפורים, להלן אחד מהם:

"אחד מתלמידיי בא אלי יום אחד ואומר שהוריו רוצים להיפגש עימי בדחיפות. אמרתי לו שיודיע להוריו, שהם יכולים לבוא הערב לביתי ואשוחח עימם בשמחה.

כשההורים נכנסו אלי, עוד בטרם הספיקו לדבר, פרצה האם בבכי. הבת המבוגרת שלהם התיידדה עם גוי, וכעת התחילו לדבר על כוונתם להתחתן. כל מאמציהם להניאה מהחלטתה עלו בתוהו. "באנו לבקש ממך שתקרא לבת שלנו, אולי תנסה אתה להשפיע עליה שלא תתחתן עם הגוי".

"הסכמתי מיד, כמובן, ועוד באותו ערב התקשרתי אל הבת. היא לא היתה מוכנה לשמוע ואף טרקה את הטלפון.

"לא ויתרתי. למחרת היום הגיעה לדירתה והסברתי לה, שמלבד הדבר החמור שהיא עושה, היא גם גורמת להוריה הרבה צער ועוגמת נפש. אך כל דיבוריי היו לשווא. לאחר שעתיים של שיחה עזבתי את הדירה כלעומת שבאתי ללא שום תוצאות.

"החלטתי להתייעץ עם הרבי מליובאוויטש. התקשרתי למזכירות וסיפרתי למזכירו של הרבי, הרב חודקוב, את הבעיה וביקשתי ממנו לשאול בשמי עצה מהרבי מה לעשות. הרב חודקוב ביקש ממני להמתין על הקו, וכעבור כמה דקות הוא אמר לי: "הרבי אמר שתגיד לבחורה, שיש יהודי בניו יורק שלא יכול להירדם בלילה בגלל זה שהיא רוצה להתחתן עם גוי".

"לא הבנתי ברגע הראשון את משמעות הדברים, ובאופן ספונטני שאלתי את הרב חודקוב, מה שמו של היהודי הזה. לפתע אני שומע את קולו של הרבי על קו הטלפון: "קוראים לו מנחם שניאורסון…"

"בזה הסתיימה השיחה. נדהמתי מצד אחד, ותוך כדי כך אני חושב לעצמי, מה יהיה אכפת לה אם יש יהודי בניו יורק שלא יכול להירדם, הרי אפילו צערם של הוריה לא משפיע עליה. תוך כדי שאני שקוע במחשבות מצלצל הטלפון ועל הקו שוב הרב חודקוב: "הרבי ביקש ממני זה עתה למסור לך שני דברים: ראשית – שליח צריך לעשות את השליחות שלו מתוך אמונה וביטחון ולא מתוך ספקות. שנית – אתה יכול להגיד לה שהיא מכירה טוב את היהודי הזה מניו-יורק".

"אין צורך לומר שתדהמתי הוסיפה וגברה. הלכתי מיד לביתה של הבחורה, אך היא לא היתה בביתה. השארתי פתק על דלת ביתה, לפיו יש משהו חשוב מאד למסור לה.

"כשנפגשתי עימה מסרתי לה בדיוק את תוכן דבריו של הרבי. "יש יהודי בניו-יורק שלא מסוגל להירדם בלילה בגלל שאת עומדת להינשא לגוי", אמרתי לה. "מי היהודי הזה?" היא שאלה. ואני עניתי לה: "הרבי מליובאוויטש". הבחורה השיבה בכעס: "זה הדבר החשוב שביקשת למסור? מי זה הרבי מליובאוויטש ולמה הוא צריך לעניין אותי?"

"הוא אמר שאת מכירה אותו", עניתי לה.

"אינני מכירה אותו", השיבה.

"בוודאי שאת מכירה אותו. אם הרבי אמר – סימן שאת מכירה אותו".

"איך הוא נראה?" היא שאלה. חיפשתי שעה ארוכה עד שמצאתי תמונה של הרבי מליובאוויטש. כשהראיתי לה את התמונה היא החווירה מיד כסיד.

"כבר שני לילות", היא רעדה, "אני רואה את האיש הזה בחלום בא ומתחנן אלי שלא אתחתן עם החבר שלי. לא ייחסתי לכך שום חשיבות כי הייתי בטוחה שזה בגלל שחשבתי ביום על כל נסיונות השכנוע שלך"…

כאן סיים הרב שוורץ את סיפורו, ואמר לי בחיוך: "אתה ודאי כבר מבין לבד, שהבחורה הזו בסופו של דבר לא התחתנה עם הגוי…"

(מעובד מתוך הספר "ורבים השיב מעוון")

הפוסט דואג לכל יהודי הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

השבוע פנתה ל"מרכז אגרות קודש" סופי מתל אביב. סופי עמדה על סף ייאוש. במשך חודשים ארוכים היא לא ידעה לאן לפנות. מצב שלום הבית בין בעלה לבינה אינו טוב בלשון המעטה, בביתם המתחים והצעקות הם אורחים של קבע. בעלה היה על סף עזיבת הבית. היא לא ידעה את נפשה, ניסתה בכל כוחה לשמר את הנישואין שלא יעלו חלילה על שרטון באופן סופי.

ובכל זאת, הקשיים מרובים, כמעט גדולים מנשוא… "מה לעשות? האם לוותר?" חשבה לעצמה. "פשוט, אפתח פרק ב' בחיי, ואשים את הסיפור הנוכחי מאחוריי. ומצד שני, אולי בעלי הוא-הוא הזיווג האמיתי שלי? אולי במקום לעזוב לפרק ב' לא ידוע, צריך לעשות מאמץ עילאי לשפר את המצב הקיים עם בעלי? מי יוכל לענות לי על שאלה כזו?".

סופי פנתה אנה ואנה. כשנוכחה באפשרות לקבל את ברכה ועצה באמצעות ספרי אגרות הקודש, החליטה לפנות ולקבל את תשובת הרבי. ובנוסף, פנתה לרבי בשאלה נוספת בתחום שמעיק על בעלה ועליה מאד – הקשיים הגדולים שהם חווים בתחום הפרנסה, "משהו חסום בתחום", כך אמרה בפנייתה למרכז אגרות קודש.

סופי קיבלה על עצמה סופי החלטות טובות בקיום המצוות ובמתן צדקה, וקיוותה כי כך הברכה תחול עליה בבואה לקבל את תשובת הרבי.

הרב ברוך הרצל בורוכוב ענה לפנייתה. לאחר כתיבת פדיון הנפש ולקראת הכנסת מכתבה לתוך ספרי אגרות הקודש, סופי היתה בחיל וברעדה של ממש כשהיא מצפה לתשובה הגורלית.

מתוך כרכי אגרות הקודש הכניס הרב בורוכוב את פנייתה לכרך ה' בעמוד ס"א. באגרת א'רעו הנמצאת בעמוד זה כותב הרבי:

"עד אחרי ביאת המשיח, אין אדם ללא חיסרון. במילא ודאי שכשם שלאחד יש חיסרון, כך גם לשני יש חיסרון, וכיון שלא רוצים לפתוח ולהדגיש את החיסרון האישי, כך לא צריך להדגיש ולהגדיל את חיסרון הזולת. כך זה צריך להיות אצל כל היהודים בכלל, ובפרט כשמדובר אודות בעלה ואבי ילדיה..

מוסיף הרבי באגרת ואומר: "לא באתי לומר לה מוסר, אלא כל אחד צריך מכם צריך להעלים עין מדברים מסוימים, ועדיף למצוא את הדרכים שיהיה אצלכם שלום בית. וכאשר שורר שלום בית, זהו הכלי בו השם יתברך יוצק ברכה והצלחה, עם פרנסה ונחת מהילדים".

סופי לא ידעה את נפשה. היא לא ציפתה לתשובה כה מדויקת, הקוראת את מחשבותיה ובוחנת כליות ולב. כשהיא מרוגשת עד דמעות הבטיחה לעצמה, שעם תפילה לבורא עולם והשתדלות איתנה ליצור שינוי אמיתי, יחזרו שלום אמיתי ופרנסה ברווח לשרור בביתם.

הפוסט שלום בית – בעלי הוא הזיווג האמיתי שלי? הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.