בהיותה בגיל עשר החלה הילדה להתלונן על כאבי ראש ואחרי סידרת בדיקות גילו שיש לה לא עלינו ולא עליכם גידול ממאיר במוח. העצה היחידה הייתה לטוס לבוסטון ושם לשקול אפשרות של ניתוח.

כשהגיעה הילדה לשם, הרופאים הציעו בפני ההורים שתי אפשרויות: לעשות ניתוח, שהם אינם יכולים להבטיח שהילדה תתעורר ממנו, או להשאיר אותה כך והיא תוכל לשרוד במשך עוד כחצי שנה.

האבא נסע לניו יורק ונכנס לחדרו של הרבי ליחידות ושם פרץ בבכי נורא. הרבי הביט בו ואמר: "משנכנס אדר מרבים בשמחה – ואתה בא לכאן לעשות ההיפך?! מי הרשה לך להכניס עצבות לתוך החדר שלי?!…".

האבא חשב שהרבי מתבדח ברגע כה קשה, והחל לצעוק: "אלו החיים של הבת שלי!",

אך הרבי השיב בתקיפות: "וככה תציל את הבת שלך? כשתכניס הנה עצבות בחודש אדר?!".

האבא אמר שהוא לא מבין כיצד הוא יכול להיות שמח במצב קשה כזה, והרבי אמר: "אדר הוא חודש של שמחה עליו נאמר "ונהפוך הוא!", ואז הפך הרבי את שתי ידיו מצד ימין לצד שמאל ואמר: "מתהפך, הכול מתהפך"…

האבא יצא החוצה ופתאום נזכר שהוא שכח לקבל מהרבי תשובה מה לעשות עם הניתוח. הוא כתב מכתב, והרבי השיב דרך המזכיר כי הוא כבר ענה לו על כך ביחידות. האבא התעקש שהוא רוצה תשובה ברורה, והרבי ענה ש"אם הוא דווקא שואל, שיתייעץ עם רופא שלישי".

רק מאוחר יותר הבין יהודה את המשמעות החמורה של הדברים. רופא שלישי ייעץ לעשות את הניתוח, וכאשר המנתחים פתחו את הראש הם גילו נס רפואי: הגידול נעלם. אבל לניתוח עצמו היה מחיר כבד. עצב במוח נפגע, והבת סבלה מבעיות זיכרון וקשיים בדיבור.

בחג אחרון של פסח הם שהו אצל בן משפחה בשכונת פלטבוש, ואחר הצהריים הלכו להתוועדות של הרבי. באחת ההפסקות בין השיחות, הרבי קרא ליהודה ונתן לו שתי חתיכות מצה ואמר לו: "המצה היא מאכל של רפואה ומאכל של אמונה. חתיכה אחת תיתן לבת שלך, שתהיה לה רפואה, וחתיכה אחת תיקח לעצמך, שתהיה לך אמונה… הבת שלך אינה צריכה לסבול מכך שחסר לך אמונה".

במוצאי החג, בחלוקת "כוס של ברכה", הרבי הוסיף: "הסדר הוא שקודם בא חודש ניסן, חודש של אמונה, ואחר כך חודש אייר, שהוא חודש של רפואה. אבל כאן יכול להיות "ונהפוך הוא", והרפואה של בתך לא תחכה עד שתהיה לך אמונה. קודם כל היא תהיה בריאה, ואחר כך תבוא האמונה שלך"…

מיותר לציין כי מאותו ערב נעלמו לחלוטין כל קשיי הזיכרון והדיבור של הילדה.

(מתוך הספר "ורבים השיב מעוון" חלק א' עמוד 96 ואילך)

הפוסט ונהפוך הוא הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

פעם התארח בביתי רופא גניקולוג ישראלי וסיפר לי שרבות מהנשים שבאות לקליניקה שלו כותבות לרבי והרבה פעמים הרבי נותן להן עצות רפואיות ברמה מדעית גבוהה. הוסיף הרופא כי לדעתו כנראה הרבי נעזר בוועדה רפואית. שאלות בענייני רפואה חוא מעביר לחברי הועדה והם מוסרים לו את התשובה הנכונה שמגיעה אח"כ לפונים אליו.

בתשובה לדבריו סיפרתי לו כי לפני כמח שבועות התקשרה אלי אשה אחת ביום שישי בבוקד ואמרה לי שביקרה אצלך ואמרת לה שיש צורך דחוף לעשות ניתוח ולהוציא את העובר. השבת מתקרבת והיא לא יודעת מה לעשות. היא חוששת כי אם תחכה הרבה זמן לתשובת הרבי עלול להיות הגרוע מכל חס וחלילה.

ביקשתי ממנה להמתין על הקו. אולי יתמזל מזלי ואוכל להציג מיד את השאלה בפני הרבי. דפקתי על הדלת של הרבי. הרבי פתח את הדלת והצגתי בפניו את השאלה. הרבי ענה לי שהאשה תמתין עד אחרי שבת. מה שקרה בפועל הוא שהיא ילדה לידה רגילה בשבת.

כשסיימתי את הסיפור הזכרתי לרופא את שמה של האשה והוא נזכר מיד באותו מאורע. אמרתי לרופא: תבין לבד שכאשר נכנסתי לרבי ביום שישי לא הייתה לידו שום ועדה רפואית. שאל אותי הרופא: אז איך הרבי באמת ידע לענות? אמרתי לו: בגלל שהוא רבי.

(מתוך "פרשיות עם הרבי" ח"ה עמ' 119)

הפוסט בלי ועדה רפואית הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

יהודי בשם מנחם מכפר סבא התקשר אל "מרכז אגרות קודש" וסיפר כי הוא חלה, לא עלינו, במחלה קשה. הוא הגיע לשלב כה נואש, עד שהרופאים אמרו לו: "אין לנו יותר מה לעשות איתך", ושחררו אותו לביתו.  

כתבנו יחד מכתב לרבי והכנסנו לאחד מכרכי "אגרות קודש". במכתב התשובה הרבי כותב לו על מצוות תפילין, שיהודי צריך להניח תפילין בכל יום חול.

שאלתי אותו: "מנחם, יש לך תפילין?"

הוא ענה: "לא".

המשכתי לשאול: "אתה מניח לפעמים תפילין? "

גם הפעם ענה: "לא".

"תשמע", אמרתי לו, "לך לבית חב"ד בכפר סבא, תרכוש תפילין ותניח אותן בכל יום חול!".

"בסדר", ענה וכך הסתיימה השיחה.

אחרי שנתיים שבהן לא שמעתי ממנו דבר, פגשתי אותו ברחובות. כאשר הבחין בי סימן לי v  באצבעותיו, ואמר: "שנתיים בריא!!"

שמחתי מאוד ושאלתי: "איך זה קרה?!".

"אמרת לי שהרבי כתב לי שאני צריך לרכוש תפילין ולהניחן. לא התעצלתי, הלכתי לבית חב"ד בכפר סבא, אבל הוא היה סגור. מיד נסעתי לרעננה, ורכשתי שם בבית חב"ד תפילין".

לבסוף אמר:

"ברגע שהנחתי את התפילין, הרגשתי שהמחלה עוזבת אותי…"

מאז אנחנו נפגשים מדי שנה. הוא הבריא לגמרי!

הפוסט הרגשתי שהיא עוזבת אותי הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

כהרגלו הגיע מנחם, בחור צעיר מחסידי חב"ד, לבית הרפואה כדי לעודד את המאושפזים ולזכות אותם במצוות הנחת תפילין. בעוברו בין המסדרונות פגש באבי הילדה כשהוא ממרר בבכי. הוא ניסה לעודד את רוחו, אך מתוך מסך הדמעות הצליח לקלוט רק את סיפורו העצוב של האב. מנחם הציע לאב לפנות לרבי מחב"ד ולבקש את ברכתו. הרבה אנשים נרפאו בזכות ברכותיו וכי מה יש לך להפסיד? – הפציר באב.

 האב לא נמנה על עדת החסידים, אך במצבו נאחז בכל שביב של תקוה כשהגיע ל-770 הביע את רצונו להיכנס לחדרו של הרבי ולדבר עמו, אך התאכזב כשנודע לו, שזה זמן רב שהרבי אינו מקבל אנשים לשיחות פרטיות. אחד האנשים, ששמע את סיפורו של האב, הציע לו לעמוד ליד פתח חדרו של הרבי, וכשיצא לתפילת המנחה ייגש אל הרבי ויאמר לו במילים קצרות את רצונו. ואכן כשיצא הרבי מחדרו פנה אליו האב בבכי: "רבי הושיעני! הבת שלי חולה מאוד ונמצאת כרגע בבית הרפואה. הרופאים כבר התייאשו. אנא רבי, ברך אותי שאוכל לכל הפחות להוציא אותה מבית הרפואה, כדי שלא ינתחו את גופתה".

למשמע דבריו האחרונים החמיר סבר פניו של הרבי: "כיצד אתה מוציא מפיך דברים כאלו??" שאל הרבי, "ילדה יהודייה צריכה לחיות. איך חושב אתה לצד השני של היפך החיים. אם ירצה השם עוד תרקוד בחתונה של בתך. תיגש לדוקטור ג הנמצא במחלקה מסוימת בבית הרפואה ותבקש ממנו בשמי שיתן לבתך את התרופה. הרבי נקב בשמה של התרופה והבטיח שהיא תחלים.

בין רגע הסתלק היאוש והשמחה הציפה את ליבו של האב. במהירות הגיע לבית הרפואה ניגש לד"ר ג. וביקש ממנו לתת את התרופה הדרושה לילדה. בתחילה דחה אותו הרופא בטענה שהילדה קרובה יותר לעולם הבא מאשר לעולם הזה ושום תרופה לא תעזור. אך לאחר ששמע כי מאחורי הבקשה עומד הרבי הסכים לנסות. שעות רבות ישב האב ליד מיטת בתו בניסיון לראות את השפעתה של התרופה, אך שום שינוי ואפילו קל ביותר לא חל במצבה. המתח והעייפות החלו לתת בו את אותותיהם והוא נרדם. כשהתעורר לא האמין למראה עיניו. בתו הביטה בו כשהיא מחייכת. הוא צבט את עצמו כדי להיות בטוח שלא מדובר בחלום. משנוכח לדעת כי המראה שלנגד עיניו הוא אמיתי, החל לרקוד ולקפץ כשיכור במסדרונות בית הרפואה. משנרגע שב לחדר בתו כדי לראות שוב את הנס. הוא התיישב ליד בתו ואז שמע אותה לפתע פונה אליו בקולה הרגיל והצלול כמו לפני מחלתה: :אבא קח אותי הביתה".

הפוסט איך אתה מוציא מהפה שלך דברים כאלו? הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

בהיותה בגיל עשר החלה הילדה להתלונן על כאבי ראש ואחרי סידרת בדיקות גילו שיש לה לא עלינו ולא עליכם גידול ממאיר במוח. העצה היחידה הייתה לטוס לבוסטון ושם לשקול אפשרות של ניתוח.

כשהגיעה הילדה לשם, הרופאים הציעו בפני ההורים שתי אפשרויות: לעשות ניתוח, שהם אינם יכולים להבטיח שהילדה תתעורר ממנו, או להשאיר אותה כך והיא תוכל לשרוד במשך עוד כחצי שנה.

האבא נסע לניו יורק ונכנס לחדרו של הרבי ליחידות ושם פרץ בבכי נורא. הרבי הביט בו ואמר: "משנכנס אדר מרבים בשמחה – ואתה בא לכאן לעשות ההיפך?! מי הרשה לך להכניס עצבות לתוך החדר שלי?!…".

האבא חשב שהרבי מתבדח ברגע כה קשה, והחל לצעוק: "אלו החיים של הבת שלי!",

אך הרבי השיב בתקיפות: "וככה תציל את הבת שלך? כשתכניס הנה עצבות בחודש אדר?!".

האבא אמר שהוא לא מבין כיצד הוא יכול להיות שמח במצב קשה כזה, והרבי אמר: "אדר הוא חודש של שמחה עליו נאמר "ונהפוך הוא!", ואז הפך הרבי את שתי ידיו מצד ימין לצד שמאל ואמר: "מתהפך, הכול מתהפך"…

האבא יצא החוצה ופתאום נזכר שהוא שכח לקבל מהרבי תשובה מה לעשות עם הניתוח. הוא כתב מכתב, והרבי השיב דרך המזכיר כי הוא כבר ענה לו על כך ביחידות. האבא התעקש שהוא רוצה תשובה ברורה, והרבי ענה ש"אם הוא דווקא שואל, שיתייעץ עם רופא שלישי".

רק מאוחר יותר הבין יהודה את המשמעות החמורה של הדברים. רופא שלישי ייעץ לעשות את הניתוח, וכאשר המנתחים פתחו את הראש הם גילו נס רפואי: הגידול נעלם. אבל לניתוח עצמו היה מחיר כבד. עצב במוח נפגע, והבת סבלה מבעיות זיכרון וקשיים בדיבור.

בחג אחרון של פסח הם שהו אצל בן משפחה בשכונת פלטבוש, ואחר הצהריים הלכו להתוועדות של הרבי. באחת ההפסקות בין השיחות, הרבי קרא ליהודה ונתן לו שתי חתיכות מצה ואמר לו: "המצה היא מאכל של רפואה ומאכל של אמונה. חתיכה אחת תיתן לבת שלך, שתהיה לה רפואה, וחתיכה אחת תיקח לעצמך, שתהיה לך אמונה… הבת שלך אינה צריכה לסבול מכך שחסר לך אמונה".

במוצאי החג, בחלוקת "כוס של ברכה", הרבי הוסיף: "הסדר הוא שקודם בא חודש ניסן, חודש של אמונה, ואחר כך חודש אייר, שהוא חודש של רפואה. אבל כאן יכול להיות "ונהפוך הוא", והרפואה של בתך לא תחכה עד שתהיה לך אמונה. קודם כל היא תהיה בריאה, ואחר כך תבוא האמונה שלך"…

מיותר לציין כי מאותו ערב נעלמו לחלוטין כל קשיי הזיכרון והדיבור של הילדה.

(מתוך הספר "ורבים השיב מעוון" חלק א' עמוד 96 ואילך)

הפוסט ונהפוך הוא! הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

הרב שלמה קונין הוא השליח הראשי למדינת קליפורניה ועומד בראש מאות מוסדות ובתי חב"ד. יום אחד זימן את את כל מנהלי המוסדות לאסיפה דחופה. כבר זמן רב שלא פגשו השליחים איש את רעהו כל עבודתם כה רבה היא עד שאין להם זמן פנוי לאסיפות ולדיבורים. אלא שהפעם היתה הודעתו של הרב קונין חד משמעית שחייבים להגיע לאסיפה איש בל יעדר. לתדהמת הנוכחים פתח הרב קונין ודרש מהם שלא להדליף מילה וחצי מילה ממה שהם עתידים לשמוע. צוות השלוחים היה נתון במתח רב לאחר הקדמה שכזו. ואז הודיע הרב קונין שלפני שבועיים הוא חש שלא בטוב וניגש להבדק אצל הרופא ששלח אותו לסדרה של בדיקות וצילומים שגילו שהוא סובל, לא עליכם, ממחלה קשה, אשר לפי דעת גדולי המומחים בשטח זה נותרו לו רק חודשיים ימים של חיים. לכן הגיע למסקנה שעליו לחלק את תפקידיו בתור מנהל המוסדות בין מספר שלוחים ובזמן הקצר שנותר לו יסע לבית מדרשו של הרבי בניו יורק כדי לנצל שם את שארית חייו. רחש של תדהמה פשה בקהל. הרב קונין היסה את הרחשים במחי יד והחל מקריא בקור רוח מן הרשימה שלפניו את חלוקת התפקידים. לאחר שסיים את דבריו יצא מאולם הישיבות תוך שהוא משאיר אחריו ציבור המום. רק אז הרגיש את עצמו חופשי להודיע לאשתו ולילדיו על מחלתו ותוכניתו, כשהוא מבקשם שלא לעצרו בדרכו. בטרם הספיקו כולם לעכל את המתרחש כבר היה הוא על המטוס הראשון שהמריא באותו היום לניו יורק. הוא נכנס לבית המדרש והחל ללמוד כאילו מאומה לא קרה. לאיש לא סיפר על הנעשה. בימים הבאים הקדיש את זמנו להעלות על הכתב את רשימת כל מפעליו, מוסדות התורה ומרכזי היהדות ובתי חב"ד. בנוסף פירט את סדרי העבודה שהטיל על השלוחים שתחתיו להמשך רצוף של עבודת הקודש בקליפורניה. כשסיים לכתוב, הכניס את הרשימות למעטפה גדולה ולזה צירף לזה גם את תיקו הרפואי שכלל בין היתר צילומי רנטגן וחוות הדעת של הרופאים. עוד באותו היום העביר את המעטפה אל הרבי והיה שלם בנפשו. הוא לא התמרמר על מחלתו וקיבל את הכל בשמחה, מתוך הודיה לה' על שזיכה אותו לשמש במשך שנים כשליח של הרבי.

לא עברה שעה אחת ומזכירו של של הרבי מחפש אחריו ובפיו חדשה מרעישה. הרבי הוציא מחדרו בתשובה את התיק הרפואי וכתב עליו מבחוץ בכתב יד ובאותיות גדולות: היה והלך.

הרב קונין לא היה צריך ליותר מזה. הוא קנה כרטיס חזרה לקליפורניה וחזר לסדר היום כאילו מאומה לא קרה, כשהוא אינו טורח אפילו לגשת לבדיקות שגרתיות. הרב קונין אכן לא נזקק לטיפול רפואי, אך מי שבאמת כמעט ונזקק לטיפול היה אחד הרופאים שנתקל בו באקראי לאחר חצי שנה. את הרב קונין תוכלו לפגוש כשהוא מנהל את הפעילות השוטפת במוסדות חב"ד בקליפורניה.

(מתוך "לקט סיפורים על הרבי מליובאוויטש")

הפוסט היה והלך הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

מ.ב. היה תלמיד מוכשר באופן יוצא מן הכלל כבר בתקופת לימודיו בישיבה תיכונית. כבר אז הוא היה מעריץ של מאיר הר ציון ועניני הצבא. לאחר שסיים את לימודיו בישיבה נטש את הדת לגמרי ושירת בצבא ב'סיירת'. במלחמת יום כיפור נפצע קשה והרופאים נאלצו לקטוע את שתי רגליו מעל הברך. הוא זכה לעיטור גבורה, אבל יחד עם זאת עברו עליו משברים באותה תקופה והוא התבייש לצאת מפתח ביתו בכיסא גלגלים. בני משפחתו ניסו לשכנעו לצאת לפעילויות שונות אך הוא סירב. באחד הימים טס לביקור בניו יורק עם קבוצה נבחרת מנכי צה"ל כדי לצאת קצת מהדיכאון. במסגרת הביקור הגיעו למרכז חב"ד 770 ונפגשו עם הרבי בבית מדרשו.

מספר מ.ב.:
ניסיתי כל הזמן להסתכל על הרבי. רציתי לדעת דבר אחד, האם הרבי מזדהה עם הכאב שלי או לא? אני הייתי גיבור השכונה, שחקן הכדורגל והכדורסל המוצלח ביותר, והיום כולם מרחמים עלי. אין לי סיכוי להתפתח בחיים. אני אפס. אני אוכל את זה יום יום. האם הרבי מזדהה עם הכאב הזה? במשך הזמן שהרבי דיבר, ניסיתי ליצור אתו קשר עין בציפייה לראות אם הוא מזדהה עם הכאב שלי. אני לא רוצה שירחמו עלי, אבל אני גם לא רוצה שמישהו יטיף לי מבלי להרגיש את הכאב שלי. באמצע השיחה הרבי הסתכל עלי מספר פעמים. חשתי שהוא לא מדבר מן השפה ולחוץ, אבל זה עדיין לא הספיק לי.

מאחר שאני נכד של אחד מגדולי ראשי הישיבות מלפני מספר דורות, החלטתי שמותר לי לדרוש משהו יותר ממה שמותר לכולם. לקראת סוף השיחה אמרתי לחסיד שהוביל אותי בכיסא הגלגלים שיקח אותי למקום שהרבי עובר בו בדרכו לצאת. בהתחלה הוא פחד לעשות זאת. אני טיפוס עקשן. כשראיתי שהשיחה עומדת להסתיים, הזכרתי לו את זה שוב, והפעם ראיתי שהרבי מבחין בזה. החסיד נבהל וקפא על מקומו, אבל אני הפצרתי בו בתוקף, עד שהוא נעתר לבקשתי, והוביל אותי למקום שביקשתי. הרבי עקב אחרינו בשעה שהחסיד הוביל אותי. כשהרבי סיים את השיחה, התחיל ללכת לעבר היציאה. החבדניק השאיר אותי לבד, ואז הרבי התקרב לעברי.

אמרתי לרבי שקוראים לי מ.ב., והרבי אמר בטון של קביעה: נכדו של ראש הישיבה זצ"ל. המשכתי ואמרתי לרבי: הייתי פעם תלמיד חכם ועזבתי הכל. הרבי התכופף לעברי ושאל בהתעניינות עצומה: "לפני זה או אחרי זה?" הרבי לא הסביר את השאלה. הוא לא רצה אפילו לומר את המילה 'פציעה', כדי שלא לגרום לי צער. עניתי לו באותו טון: "לפני זה". ואז פרצתי פתאום בבכי. לא יודע למה. הרגשתי חרטה עצומה. למה באמת עשיתי את זה? אני יושב בכיסא גלגלים ורואה שמסביב עומדים כל החסידים והרבי, ואני בוכה ומסתכל עליו. אבל הרבי לא התרגש מהבכי שלי. הוא שם את ידו על ראשי כאילו נשען עלי ואמר לי: "ראש הישיבה הגדול, העתיד שלך לפניך". אני לא עצמתי עין אף שנייה. כל הזמן הבטתי על הרבי, ואז היה משהו שזעזע את נשמתי. הרבי התקדם עוד שתי פסיעות, ואז הסתובב אלי ואל החסידים שהיו לידי, ועשה לעברנו תנועת עידוד בידו בשמחה עצומה, והתחיל לשיר וכולם פרצו בשירה, והרבי הלך לחדרו.

מ.ב. חזר מניו יורק לארץ בתור אדם אחר לגמרי. הוא חולל מהפך עצום בחייו וחזר לשמירת תורה ומצוות במלואן. כיום הוא גר בחו"ל ומנהל מדרשה גדולה ללימודי היהדות. לשאלת רבים הוא עונה:  מה שתפס אותי יותר מהכל היה, כשהרבי עמד מולי והניח את ידו על ראשי. זה כאילו עבר לי בשערות. הרגשתי כאילו שהוא בוכה איתי. הרגשתי שהוא עכשיו רק איתי. ואז פתאום, כשהוא עשה תנועת העידוד בידו בכזאת שמחה, איכשהו נכנס לי בראש שאני עוד לא אבוד. העתיד עוד לפני. אני בלי רגליים אבל יכול להיות תמיד בשמחה.

("ורבים השיב מעוון" – כרך ב')

הפוסט הרבי היה איתי הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.

חיים למד בבית מדרשו של הרבי בניו יורק. בכל יום שישי נסע יחד עם חבריו לרובע המסחרי במנהטן. שם ביקרו בקביעות בשורה של משרדים יוקרתיים, וזיכו את העובדים היהודים בהנחת תפילין ועוד מצוות. בדרך כלל הם זכו להיענות יפה. אבל במקום אחד נתקלו ב"קרחון" בלתי עביר. היה זה משרד עורכי-דין יהודי, עתיר עובדים, שלרוב הראו עצמם עסוקים ולא שעו אליהם. אלו שכן היו מעוניינים להניח תפילין – זכו ליחס מאוד לא סימפטי מצד מנהל המשרד.

בימים שהמנהל בעצמו נתקל באורחים הלא רצויים מבחינתו, הוא דאג עד מהרה לסלקם באלגנטיות מדיפה שנאה. הוא היה ממלמל משהו תוך כדי הליכה לעבר פקידת הקבלה – ואחרי כמה דקות היא הייתה מבקשת מהם בנימוס לעזוב את המקום. כך זה נמשך חצי שנה, אבל הבחורים לא נכנעו. מדי יום שישי הם המשיכו לפקוד את המשרד, ממתינים לאיזשהו שינוי שיופיע.

יום שישי אחד, בעוד ממתינים חיים וחבריו בתחנת הרכבת התחתית לבוא הרכבת שתוביל אותם ליעדם, פנה אל חיים רוכל, מקסיקני טיפוסי: "אדוני, יש לי עניבה שחורה, שתעמוד עליך נפלא".

"לא, תודה", השיב חיים קצרות. "אני לא אוהב עניבות".

"לא! לא!", התעקש המקסיקני. "אתה צריך עניבה. אדם חשוב עם חולצה לבנה כשלך צריך עניבה. הנה, אעשה לך הנחה. קח עניבה ששווה שבעה דולר בחמישה בלבד".

"מצטער, אני לא רוצה עניבה!", ענה חיים בפסקנות.

אבל האיש ממש הציק לו. "העניבה הזו היא בדיוק בשבילך! אם תלבש אותה תיראה טוב! אתה חייב"…

ראו חיים וחבריו, שהרוכל המטריד עוד מסוגל לעלות עמם על הרכבת הבאה, אם לא יקנו ממנו עניבה. הם החליטו לנדב כל אחד דולר או שניים למשימה, והעניבה והכסף החליפו ידיים.

חיים נשם לרווחה. הרבה זמן לא נתקל ביצור טורדני כל כך. אבל זה לא נגמר. "אדוני", קרב המקסיקני אל חיים, "לא מכרתי לך סתם. אתה באמת חייב ללבוש את העניבה! זה יגרום לך להיראות טוב!".

חיים לא הספיק להוציא הגה מפיו, ואותו רוכל שלף מידיו את העניבה והחל לכרוך אותה סביב צווארו. "התכופף מעט… הרם את הצווארון של החולצה ו…יופי. עכשיו אתה נראה כראוי", הביט המקסיקני בסיפוק על מעשה ידיו. באותו רגע, הגיעה הרכבת בשעטה והחבר׳ה עלו עליה.

הקבוצה עברה את המסלול הקבוע, וכמדי שבוע הגיעה ליעדה האחרון – משרד עורכי- הדין המהולל. הם יצאו מהמעלית בקומה ה-15 של הבניין המפואר, נכנסו לחדר הקבלה המרוצף שיש בוהק, לפחות כדי להותיר עלון יהודי בידי העובדים שכן מוכנים להתייחס אליהם. אך בן רגע הופיע הבוס. "מי אתם? מה אתם רוצים?", שאלם, משל רואה הוא אותם לראשונה.

"אנחנו תלמידים של הרבי מחב"ד", החליט חיים להשיב בתמימות, כאילו אכן זו הפעם הראשונה שהם נכנסים לכאן. "באנו לראות אם יש כאן יהודים שרוצים להניח תפילין". עכשיו, הוא שיער, יגיע צו-הגירוש.

אולם המנהל הביט עליהם רגע בדומיה, הצביע על חיים ואמר: "אתה, בוא אחריי". בתוך המשרד, מאחורי הדלת הסגורה, פנה אליו האיש במילים ישירות: "אני רוצה להניח תפילין".

כאשר חלץ עורך-הדין מעליו את רצועות התפילין, היו פניו סמוקות מעט. "אתה בטח רוצה לדעת מה קרה לי פתאום", הביט האיש בפניו של חיים. חיים הנהן בראשו באלם.

האיש נאנח עמוקות. "אז כך. לאחרונה הפסיד המשרד שלנו בכמה משפטים גדולים. במקביל, יש לי כמה בעיות אישיות, שהרגשתי לגביהן חסר-ישע. חשתי זקוק לעזרה ולא ידעתי למי לפנות. חיפשתי מישהו שבאמת אכפת לו ממני.

"אתמול יצא לי לראות את אחד מכרטיסי הביקור שהשארתם פה, עם תמונתו של הרבי. מראה הפנים של הרבי עשה עליי רושם. התחלתי לחשוב, שאולי אישיות דתית היא הכתובת בשבילי.

"הגעתי הביתה, נשכבתי לישון אחוז מחשבות, ואז הופיע בחלומי הרבי. הרבי חייך אליי חיוך זוהר ואני חשתי מוצף בתחושה מרוממת. שאלתי את הרבי, אם הוא יכול לסייע לי, והרבי, המשיך לחייך וענה: ׳הרי אני שולח לך כל יום שישי קבוצה מהתלמידים שלי עם תפילין׳…

"נבוכותי. ׳אבל רבי', ניסיתי להתפתל, ׳הלבוש המרושל שלהם דוחה אותי. אף אחד מהם אפילו לא לובש עניבה!׳ הרבי, עם אותו חיוך מלטף על פניו, אמר לי: ׳אתה רוצה עניבה? בסדר. הפעם יבוא מישהו עם עניבה׳. ואז התעוררתי.

"אתה מבין", מחה המנהל דמעה סוררת שבצבצה בזווית עינו. "כשראיתי אותך, לראשונה עם עניבה, הבנתי שזה לא היה סתם חלום. החלום התחבר היטב למציאות"…

הפוסט העניבה והחלום הופיע לראשונה ב-אגרות קודש.