מספר הרב יוסף חיים בולטון ממירון שבגליל:
במסגרת עבודתי באימון אישי (קאוצ'ינג) בפרט בתחום "שלום בית" וחינוך, פנו אלי זוג מירושלים ובקשו את עזרתי.
בני הזוג הגיעו למשרדי בירושלים, הם ישבו וסיפרו את סיפור חייהם שלא היה פשוט כלל ועיקר. הקשבתי, שאלתי שאלות והתמונה שהתקבלה לא הייתה מעודדת כלל. השניים נשאו איתם מטעני ילדות קשים.
כשראיתי את התמונה הכוללת, הבנתי שזה גדול עלי. לא אני האיש שיכול לטפל בזה, נפרדתי מהם, והצעתי להם לנסות אפיקים אחרים.
הגעתי הביתה למירון בשעה 1:30 לאחר חצות. עליתי לציון רבי שמעון בר יוחאי להתפלל מעריב. בסיום נטלתי כרך אגרות הקודש שהיה מונח שם, כדי לקרוא כמנהגי מידי לילה, שלושה מכתבים.
במכתב בצד ימין הרבי העיר לרופא מסוים על כך שהוא אינו מוכן לטפל בבני זוג והרי ניתנה לו הזכות לרפא. ויתכן שהוא צריך להתחזק באמונה שהכל בהשגחה פרטית והקב"ה נותן לרופא את הזכות לרפא והוא צריך לממש זכות זו. במכתב השני הרבי האיץ בכותב שלא יתעכב, על אף השעה המאוחרת, לבשר בשורות טובות, כיון שיש יהודים שתלויים בזה וישמחו בזה.
ליותר מזה לא הייתי צריך, הבנתי שעלי לנסות בכל אופן. לא רציתי לומר להם על התשובה באגרות הקודש..
השעה הייתה כבר רבע לשלוש לפנות בוקר. החלטתי להתקשר. ואם לא יענו לי, זה סימן שזה לא עבורי. ואז להפתעתי כבר בצלצול הראשון ענה לי הבעל. "מה אתם לא ישנים?", שאלתי.
"לאחר שהודעת לנו שאתה לא יכול לעזור לנו. אנחנו מנסים לעכל את חומרת מצבנו. זה שבר אותנו לחלוטין".
"אוקיי, אז אני מתקשר כדי להודיע לכם שהחלטתי לנסות בכל אופן". וקבענו פגישה.
למותר לציין שבתוך זמן קצר ההצלחה האירה לנו פנים ובברכת הרבי, הזוג זכו לשלום בית אמיתי ביניהם.
במהלך הפגישות נוצר ביננו קשר טוב, כך שליום הולדתי בסוכות הזמנתי אותם להתוועדות יום ההולדת.
לקראת סיום ההתוועדות, מספרת האשה: בהזדמנות זו רציתי שתדע מי עמד מאחורי החלטתך להתמודד עם הסיפור שלנו. כשחזרנו ממך היינו שבורים. לקחתי את תמונת הרבי ואמרתי בדמעות: רבי, אם הרב בולטון הוא חסיד שלך, אזי תגרום לו שיסכים לעזור לנו".. ואז אתה התקשרת..
"ועכשיו אספר לכם, מדוע אכן התקשרתי מחדש בשלוש בבוקר". נגשתי לארון הספרים והוצאתי את כרך האגרות קודש והראיתי להם את התשובה, האשה הייתה בהתרגשות עצומה, דמעות עמדו בעיניה.
