בצפון הארץ גר יהודי צרפתי בשם יהודה בן שושן. בזכות ברכה של הרבי נולדה לו בת יחידה, אחרי כעשר (!) שנות נישואין.
בהיותה בגיל עשר החלה הילדה להתלונן על כאבי ראש ואחרי סידרת בדיקות גילו שיש לה לא עלינו גידול ממאיר במוח. העצה היחידה הייתה לטוס לבוסטון ושם לשקול אפשרות של ניתוח.
כשהגיעה הילדה לשם, הרופאים הציעו בפני ההורים שתי אפשרויות: לעשות ניתוח, שהם אינם יכולים להבטיח שהילדה תתעורר ממנו, או להשאיר אותה כך והיא תוכל לשרוד חצי שנה.
האבא נסע לניו יורק ונכנס לחדרו של הרבי ליחידות ושם פרץ בבכי נורא. הרבי הביט בו ואמר: "משנכנס אדר מרבים בשמחה – ואתה בא לכאן לעשות ההיפך?! מי הרשה לך להכניס עצבות לתוך החדר שלי?!…".
האבא חשב שהרבי מתבדח ברגע כה קשה, והחל לצעוק: "אלו החיים של הבת שלי!",
אך הרבי השיב בתקיפות: "וככה תציל את הבת שלך? כשתכניס הנה עצבות בחודש אדר?!".
האבא אמר שהוא לא מבין כיצד הוא יכול להיות שמח במצב קשה כזה, והרבי אמר: "אדר הוא חודש של שמחה עליו נאמר "ונהפוך הוא!", ואז הפך הרבי את שתי ידיו מצד ימין לצד שמאל ואמר: "מתהפך, הכול מתהפך"…
האבא יצא החוצה ופתאום נזכר שהוא שכח לקבל מהרבי תשובה מה לעשות עם הניתוח. הוא כתב מכתב, והרבי השיב דרך המזכיר כי הוא כבר ענה לו על כך ביחידות. האבא התעקש שהוא רוצה תשובה ברורה, והרבי ענה ש"אם הוא דווקא שואל, שיתייעץ עם רופא שלישי".
רק מאוחר יותר הבין יהודה את המשמעות החמורה של הדברים. רופא שלישי ייעץ לעשות את הניתוח, וכאשר המנתחים פתחו את הראש הם גילו נס רפואי: הגידול נעלם. אבל לניתוח עצמו היה מחיר כבד. עצב במוח נפגע, והבת סבלה מבעיות זיכרון וקשיים בדיבור.
בחג אחרון של פסח הם שהו אצל בן משפחה בשכונת פלטבוש, ואחר הצהריים הלכו להתוועדות של הרבי. באחת ההפסקות בין השיחות, הרבי קרא ליהודה ונתן לו שתי חתיכות מצה ואמר לו: "המצה היא מאכל של רפואה ומאכל של אמונה. חתיכה אחת תיתן לבת שלך, שתהיה לה רפואה, וחתיכה אחת תיקח לעצמך, שתהיה לך אמונה… הבת שלך אינה צריכה לסבול מכך שחסר לך אמונה".
במוצאי החג, בחלוקת "כוס של ברכה", הרבי הוסיף: "הסדר הוא שקודם בא חודש ניסן, חודש של אמונה, ואחר כך חודש אייר, שהוא חודש של רפואה. אבל כאן יכול להיות "ונהפוך הוא", והרפואה של בתך לא תחכה עד שתהיה לך אמונה. קודם כל היא תהיה בריאה, ואחר כך תבוא האמונה שלך"…
מיותר לציין כי מאותו ערב נעלמו לחלוטין כל קשיי הזיכרון והדיבור של הילדה.
(מתוך הספר "ורבים השיב מעוון" חלק א' עמוד 96 ואילך)
