קהל רב גדש את האולם הגדול שבו התקיימה התוועדות חג הגאולה י"ט בכסלו בשנת תשי"ח (1957). הרבי ישב בראש השולחן ודרש דברי תורה וחסידות במשך שעות ארוכות.
לקראת סוף ההתוועדות בצעד חריג, הרבי הכריז על מגבית בקהל לטובת הקמת שיכון חדש בכפר חב"ד.
הרבי הודיע כי יבחן בו במקום את התרומות שהחסידים יקבלו עליהם, ו"אם יהיה נראֶה בעיניי, שהנתינה מועטה מדיי, אסיר את מסווה הבושה ואצווה על התורם להוסיף כפי שייראה בעיניי".
הרבי בירך את התורמים שכל אחד ואחד מהם יקבל את ברכת ה': "והריקותי לכם ברכה עד בלי דיי". עוד הוסיף ואמר, כי סכום התרומה שינקוב בעבור החסיד יביא לידי כך "שהקב"ה ייתן לו לכל הפחות ארבע פעמים ככה".
בתוך הקהל הנרגש ישב מר נפתלי דוליצקי, יהלומן מתל-אביב, שנהג לקנות יהלומים בבורסה של ניו-יורק. הוא הביא עמו סכום כסף גדול לקניית היהלומים בכרך הגדול.
כששמע את קריאת הרבי על המגבית החשובה, הצהיר על סכום נכבד, שעמד למעשה על כעשרים אחוזים מכספי ההשקעה שהביא עמו. הוא כתב את הסכום על פתק, והעביר אותו אל הרבי.
פתקי ההתחייבויות נערמו על שולחנו של הרבי, ורגע האמת הגיע. הרבי החל להקריא את סכומי התרומה, וחיווה את דעתו עליהם. מר דוליצקי עקב בעניין אחר תגובותיו של הרבי לסכומי התרומה, ועד מהרה הבין כי עולם המושגים שעליו הרבי מדבר גבוה מששיער. הרבי הכפיל ושילש את הסכומים שהתורמים התחייבו לתת.
בתוך ליבו הספיק נפתלי להתחרט על שלא הכפיל את הסכום. ודאי הרבי יבקש ממנו לעשות כן. אבל אז נעצרה נשימתו – הרבי הקריא את שמו והכריז: "נפתלי דוליצקי, חמש פעמים ככה!".
ההלם ניכר על פני החסיד. הרבי מבקש ממנו לתרום את כל הכסף שייעד למסחרו. הוא יישאר בלי פרוטה בכיסו ולא יוכל לקנות סחורה כלל. כעבור רגע התעשת. דבקותו ברבי עלתה על כל קושי אישי. הוא קיבל בשמחה את ציוויו של הרבי, מתוך אמונה עמוקה שזה המעשה הנכון והעביר את הכסף לצורכי המגבית.
הוא עלה על האונייה בחזרה לארץ בלי פרוטה בכיס. למעשה מלכתחילה תכנן שהיה של מספר ימים באירופה, למכירת הסחורה שתכננן לקנות בארצות-הברית. מכיוון שלא קנה דבר, לא היתה לו סיבה לעצור באירופה, אבל כבר לא היה בידו לשנות את כרטיס ההפלגה. ביום חמישי ירד מן האוניה בנמל לונדון והחליט לנסוע לאנטוורפן שבבלגיה, שבה התגוררו יהלומנים שהכיר, לעשות עמם את השבת.
בבוקר יום שישי נכנס לבורסת היהלומים בעיר ופתאום ניגש אליו סוחר יהלומים ממכריו. 'דוליצקי, שלום עליכם! אני שמח לפגוש אותך. אני רוצה לעשות איתך עסקה ביהלומים גדולים'.
הוא השיב לו לשלום, אך הבהיר כי אין לו כסף ואין ביכולתו לעשות עסקים. האיש לא התרשם. 'לפחות בוא איתי לראות את היהלומים; הם מיוחדים במינם', קרא בהתלהבות. בחוסר חשק נענה לבקשתו, ואכן, התרשם מאיכות היהלומים, וגם מחירם היה משתלם ולכן הציע לידידו להשקיע בעסקה, ובכך סבר שהענין נסתיים.
אך האיש לא התכוון לסגת מהצעתו. הוא הוסיף ללחוץ עליו להיות שותף עמו בקניית היהלומים. גם לאחר שהסביר לו שוב שאין ברשותו כרגע כסף להשקעה, ואיננו יכול לקבל עליו התחייבות כספית כלשהי, לא הרפה ממנו האיש. משום מה נכנע להפצרותיו וחתם על החוזה, בלי לחשוב יותר מדי מדוע הוא עושה זאת.
בשובו ארצה התפנה לעכל את משמעות החוזה שעליו חתם ברגע של חולשה. הוא מיהר לשלוח מכתב לשותף החדש, ובו בקשה לפרט את הסכום המדויק שעליו לשלם לו, ובינתיים חשב בקדחתנות איך יגייס את הכסף הדרוש למימוש העסקה.
לתדהמת קיבל בחזרה מברק קצר, ובו הודעה שאינו חייב דבר. כעבור כמה ימים הגיע מכתב מפורט, ובו סיפר היהודי מבלגיה כי הצליח למכור את היהלומים במהירות רבה, הרוויח סכום נכבד, וישלח לו את חלקו ברווחים. כשקרא את הסכום שאמור היה לקבל נעתקה נשימתו: זה היה בדיוק פי ארבע מהתרומה שנתן בהתוועדות י"ט בכסלו. ברכת הרבי התגשמה במלואה!
