ראש השנה לאילנות – ט"ו בשבט

ט"ו בשבט, הנקרא גם ראש השנה לאילנות, הוא חג יהודי שנתי. החג הוקם על ידי חז"ל כאמצעי לקיום מצוות הקשורות בהבשלת פירות ומעשרות שונות המנויות בתורה. במאות השנים האחרונות נהוג בחוגים מסוימים לקיים סדר ט"ו בשבט, ארוחה חגיגית עם ברכות ומנהגים שונים.

חג ט"ו בשבט עצמו אינו מקורו בתורה. הוא מוזכר לראשונה במשנה שם הוא מכונה ראש השנה לאילנות. כיום הוא נחשב ליום הקובע מצוות מסוימות הקשורות לפירות והלכות מסוימות הקשורות למחזור השמיטה. (המחזור החקלאי בן שבע השנים המחייבות התורה בארץ ישראל) וכן מעשרות שונות. המשנה מתארת ​​את המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי לגבי מועד ראש השנה של האילנות. בית הלל הכריז על התאריך כ-15 לחודש שבט, בעוד שבבית שמאי נאמר שזהו הראשון לחודש.

במהלך הדורות התפתחו מנהגים שונים ביחס לט"ו בשבט. מנהג תיקון ליל ט"ו בשבט, שהונהג מתישהו במהלך המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18, כלל אכילת פירות ארץ ישראל. הוא מוזכר לראשונה בספר 'עמדת ימים' שיצא ב-1731. אחר כך מוזכר בספר ' פרי עץ הדר' שיצא לאור בוונציה ב-1762, ואחריו טקסטים רבים נוספים.  

בשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים בארץ ישראל על ט"ו בשבט כ"חג הנטיעות", החלטה שקיבלה הקרן הקיימת לישראל. בישובים החקלאיים ובקיבוצים נחגג החג בחיבור לטבע, ולווה בשירי עם עבריים, מחזות ויצירות כתובות שונות. החג שולב באידיאולוגיה החלוצית כדי לחגוג את פרי הארץ.

סדר ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות

התאריך של ט"ו בשבט כ"ראש השנה לאילנות" כבר מופיע במשנה. אך הרעיון של סדר ט"ו בשבט – כולל קריאה בכתובים, אכילת פירות ושתיית יין – מקורו מנהג מקובל בצפת במאה ה -16 . רק כעבור 200 שנה, עם פרסום ספר "מדת ימים " ב-1731, התפשט המנהג המקומי לערוך סדר ט"ו בשבט אל מעבר לגבולות המדינה. ארץ ישראל. עמדת ימים היא טקסט קצת מסתורי המדגיש את חשיבות הסדר. ורבים רואים בו כמי שמקדם את תפיסות השבת. תוך זמן קצר מיום פרסומו, סדר ט"ו בשבט נערך בקהילות יהודיות רבות. מהבלקן ועד איטליה וצפון אפריקה ועד מזרחה עד פרס.

ט"ו בשבט בספרייה הלאומית

אוספי הספרייה הלאומית מכילים מערך של פריטים הקשורים לחג ט"ו בשבט, ביניהם הגדות ט"ו בשבט המשלבות קטעים מכתבי חז"ל על סגולותיה של ארץ ישראל ופירותיה עם טקסטים על השימור. של הטבע והנוף של הארץ. בספרייה שומרים גם שירי חג עבריים מיוחדים. יש נטיעות ומסיבות עצים וכן צילומים של נטיעות עצים וחגיגות ט"ו בשבט ברחבי הארץ.

ט"ו בשבט בפוסטרים, פליירים ומודעות

בימי היישוב ושנות המדינה הראשונות לא לכולם היה טלפון, ומכשירי טלוויזיה לא היו בנמצא. הדרך העיקרית לפרסם אירוע ציבורי כמו טקס ט"ו בשבט, נטיעת עצים, תהלוכת חג או נשפים, היה בפרסומות ובפוסטרים שהודבקו על שלטי חוצות.

התרבות העברית החדשה והתנועה הציונית אימצו את ט"ו בשבט כחג שסימל חזרה לטבע, התיישבות הארץ והחינוך העברי. לחגיגת ראש השנה של העצים נוספו תכנים חינוכיים חדשים מתוך כוונה לחזק את קשריהם של ילדים, נוער ועולים חדשים, כמו גם היישוב כולו, לנוף ולערכי ההתיישבות החקלאית. הפסטיבל היה זמן לקדשת הקשר לארץ ישראל.

תהלוכות הנטיעות עמדו במרכז אירועי ט"ו בשבט, שיאה של פעילות היער השנתית של הארץ. נשפי תרבות כללו הצגות וקריאת טקסטים מיוחדים וגיוס כספים לקרן קיימת לישראל. כך הפך ט"ו בשבט מחג יהודי בעל חשיבות משנית ליום מרכזי בלוח העברי החדש.

שירי ט"ו בשבט

עם השנים הפכו שירים, פיוטים (מזמורים ליטורגיים) וברכות קשורים לט"ו בשבט בהקשרים דתיים ותרבותיים. בסדר ט"ו בשבט נהוג לשיר את הברכות. ובחוגי החסידות חוגגים את ט"ו בשבט בנוכחות הרבי בהתוועדות מיוחדת הנקראת "טיש", בדרך כלל מלווה בשירה נלהבת.

אחד השירים העבריים המזוהים ביותר עם ט"ו בשבט הוא " כה הולכים השותלים". המילים של יצחק שנהר ולחן של ידידיה אדמון. השיר מתאר אדניות צועדות בשמחה, דרך עמקים והרים, עם אתים מוכנים לנטוע עצים. נטיעת עצים בט"ו בשבט היא מנהג ישראלי חדש יחסית. הוא אומץ בתחילת המאה הקודמת בעידוד הקרן הקיימת לישראל.