מרכז אגרות קודש - לכתוב לרבי חייגו: 08-9402444

בימים א-ה בין השעות 8:00-18:00

הרבי היה איתי

מ.ב. היה תלמיד מוכשר באופן יוצא מן הכלל כבר בתקופת לימודיו בישיבה תיכונית. כבר אז הוא היה מעריץ של מאיר הר ציון ועניני הצבא. לאחר שסיים את לימודיו בישיבה נטש את הדת לגמרי ושירת בצבא ב'סיירת'. במלחמת יום כיפור נפצע קשה והרופאים נאלצו לקטוע את שתי רגליו מעל הברך. הוא זכה לעיטור גבורה, אבל יחד עם זאת עברו עליו משברים באותה תקופה והוא התבייש לצאת מפתח ביתו בכיסא גלגלים. בני משפחתו ניסו לשכנעו לצאת לפעילויות שונות אך הוא סירב. באחד הימים טס לביקור בניו יורק עם קבוצה נבחרת מנכי צה"ל כדי לצאת קצת מהדיכאון. במסגרת הביקור הגיעו למרכז חב"ד 770 ונפגשו עם הרבי בבית מדרשו.

מספר מ.ב.:
ניסיתי כל הזמן להסתכל על הרבי. רציתי לדעת דבר אחד, האם הרבי מזדהה עם הכאב שלי או לא? אני הייתי גיבור השכונה, שחקן הכדורגל והכדורסל המוצלח ביותר, והיום כולם מרחמים עלי. אין לי סיכוי להתפתח בחיים. אני אפס. אני אוכל את זה יום יום. האם הרבי מזדהה עם הכאב הזה? במשך הזמן שהרבי דיבר, ניסיתי ליצור אתו קשר עין בציפייה לראות אם הוא מזדהה עם הכאב שלי. אני לא רוצה שירחמו עלי, אבל אני גם לא רוצה שמישהו יטיף לי מבלי להרגיש את הכאב שלי. באמצע השיחה הרבי הסתכל עלי מספר פעמים. חשתי שהוא לא מדבר מן השפה ולחוץ, אבל זה עדיין לא הספיק לי.

מאחר שאני נכד של אחד מגדולי ראשי הישיבות מלפני מספר דורות, החלטתי שמותר לי לדרוש משהו יותר ממה שמותר לכולם. לקראת סוף השיחה אמרתי לחסיד שהוביל אותי בכיסא הגלגלים שיקח אותי למקום שהרבי עובר בו בדרכו לצאת. בהתחלה הוא פחד לעשות זאת. אני טיפוס עקשן. כשראיתי שהשיחה עומדת להסתיים, הזכרתי לו את זה שוב, והפעם ראיתי שהרבי מבחין בזה. החסיד נבהל וקפא על מקומו, אבל אני הפצרתי בו בתוקף, עד שהוא נעתר לבקשתי, והוביל אותי למקום שביקשתי. הרבי עקב אחרינו בשעה שהחסיד הוביל אותי. כשהרבי סיים את השיחה, התחיל ללכת לעבר היציאה. החבדניק השאיר אותי לבד, ואז הרבי התקרב לעברי.

אמרתי לרבי שקוראים לי מ.ב., והרבי אמר בטון של קביעה: נכדו של ראש הישיבה זצ"ל. המשכתי ואמרתי לרבי: הייתי פעם תלמיד חכם ועזבתי הכל. הרבי התכופף לעברי ושאל בהתעניינות עצומה: "לפני זה או אחרי זה?" הרבי לא הסביר את השאלה. הוא לא רצה אפילו לומר את המילה 'פציעה', כדי שלא לגרום לי צער. עניתי לו באותו טון: "לפני זה". ואז פרצתי פתאום בבכי. לא יודע למה. הרגשתי חרטה עצומה. למה באמת עשיתי את זה? אני יושב בכיסא גלגלים ורואה שמסביב עומדים כל החסידים והרבי, ואני בוכה ומסתכל עליו. אבל הרבי לא התרגש מהבכי שלי. הוא שם את ידו על ראשי כאילו נשען עלי ואמר לי: "ראש הישיבה הגדול, העתיד שלך לפניך". אני לא עצמתי עין אף שנייה. כל הזמן הבטתי על הרבי, ואז היה משהו שזעזע את נשמתי. הרבי התקדם עוד שתי פסיעות, ואז הסתובב אלי ואל החסידים שהיו לידי, ועשה לעברנו תנועת עידוד בידו בשמחה עצומה, והתחיל לשיר וכולם פרצו בשירה, והרבי הלך לחדרו.

מ.ב. חזר מניו יורק לארץ בתור אדם אחר לגמרי. הוא חולל מהפך עצום בחייו וחזר לשמירת תורה ומצוות במלואן. כיום הוא גר בחו"ל ומנהל מדרשה גדולה ללימודי היהדות. לשאלת רבים הוא עונה:  מה שתפס אותי יותר מהכל היה, כשהרבי עמד מולי והניח את ידו על ראשי. זה כאילו עבר לי בשערות. הרגשתי כאילו שהוא בוכה איתי. הרגשתי שהוא עכשיו רק איתי. ואז פתאום, כשהוא עשה תנועת העידוד בידו בכזאת שמחה, איכשהו נכנס לי בראש שאני עוד לא אבוד. העתיד עוד לפני. אני בלי רגליים אבל יכול להיות תמיד בשמחה.

("ורבים השיב מעוון" – כרך ב')

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד בנושא...

לכתוב לרבי באגרות קודש

קראו את הפסוקים: הַלְלוּ אֶת יְהוָה כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים. כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת יְהוָה לְעוֹלָם הַלְלוּ יָהּ (תהילים ק״יז). 
מלאו את בקשתכם ואנו ניצור אתכם קשר בהקדם.