מרכז אגרות קודש - לכתוב לרבי חייגו: 08-9402444

בימים א-ה בין השעות 8:00-18:00

העניבה והחלום

 

חיים למד בבית מדרשו של הרבי בניו יורק. בכל יום שישי נסע יחד עם חבריו לרובע המסחרי במנהטן. שם ביקרו בקביעות בשורה של משרדים יוקרתיים, וזיכו את העובדים היהודים בהנחת תפילין ועוד מצוות. בדרך כלל הם זכו להיענות יפה. אבל במקום אחד נתקלו ב"קרחון" בלתי עביר. היה זה משרד עורכי-דין יהודי, עתיר עובדים, שלרוב הראו עצמם עסוקים ולא שעו אליהם. אלו שכן היו מעוניינים להניח תפילין – זכו ליחס מאוד לא סימפטי מצד מנהל המשרד.

 

בימים שהמנהל בעצמו נתקל באורחים הלא רצויים מבחינתו, הוא דאג עד מהרה לסלקם באלגנטיות מדיפה שנאה. הוא היה ממלמל משהו תוך כדי הליכה לעבר פקידת הקבלה – ואחרי כמה דקות היא הייתה מבקשת מהם בנימוס לעזוב את המקום. כך זה נמשך חצי שנה, אבל הבחורים לא נכנעו. מדי יום שישי הם המשיכו לפקוד את המשרד, ממתינים לאיזשהו שינוי שיופיע.

 

יום שישי אחד, בעוד ממתינים חיים וחבריו בתחנת הרכבת התחתית לבוא הרכבת שתוביל אותם ליעדם, פנה אל חיים רוכל, מקסיקני טיפוסי: "אדוני, יש לי עניבה שחורה, שתעמוד עליך נפלא".

"לא, תודה", השיב חיים קצרות. "אני לא אוהב עניבות".

"לא! לא!", התעקש המקסיקני. "אתה צריך עניבה. אדם חשוב עם חולצה לבנה כשלך צריך עניבה. הנה, אעשה לך הנחה. קח עניבה ששווה שבעה דולר בחמישה בלבד".

"מצטער, אני לא רוצה עניבה!", ענה חיים בפסקנות.

אבל האיש ממש הציק לו. "העניבה הזו היא בדיוק בשבילך! אם תלבש אותה תיראה טוב! אתה חייב"…

ראו חיים וחבריו, שהרוכל המטריד עוד מסוגל לעלות עמם על הרכבת הבאה, אם לא יקנו ממנו עניבה. הם החליטו לנדב כל אחד דולר או שניים למשימה, והעניבה והכסף החליפו ידיים.

חיים נשם לרווחה. הרבה זמן לא נתקל ביצור טורדני כל כך. אבל זה לא נגמר. "אדוני", קרב המקסיקני אל חיים, "לא מכרתי לך סתם. אתה באמת חייב ללבוש את העניבה! זה יגרום לך להיראות טוב!".

חיים לא הספיק להוציא הגה מפיו, ואותו רוכל שלף מידיו את העניבה והחל לכרוך אותה סביב צווארו. "התכופף מעט… הרם את הצווארון של החולצה ו…יופי. עכשיו אתה נראה כראוי", הביט המקסיקני בסיפוק על מעשה ידיו. באותו רגע, הגיעה הרכבת בשעטה והחבר׳ה עלו עליה.

 

הקבוצה עברה את המסלול הקבוע, וכמדי שבוע הגיעה ליעדה האחרון – משרד עורכי- הדין המהולל. הם יצאו מהמעלית בקומה ה-15 של הבניין המפואר, נכנסו לחדר הקבלה המרוצף שיש בוהק, לפחות כדי להותיר עלון יהודי בידי העובדים שכן מוכנים להתייחס אליהם. אך בן רגע הופיע הבוס. "מי אתם? מה אתם רוצים?", שאלם, משל רואה הוא אותם לראשונה.

"אנחנו תלמידים של הרבי מחב"ד", החליט חיים להשיב בתמימות, כאילו אכן זו הפעם הראשונה שהם נכנסים לכאן. "באנו לראות אם יש כאן יהודים שרוצים להניח תפילין". עכשיו, הוא שיער, יגיע צו-הגירוש.

אולם המנהל הביט עליהם רגע בדומיה, הצביע על חיים ואמר: "אתה, בוא אחריי". בתוך המשרד, מאחורי הדלת הסגורה, פנה אליו האיש במילים ישירות: "אני רוצה להניח תפילין".

 

כאשר חלץ עורך-הדין מעליו את רצועות התפילין, היו פניו סמוקות מעט. "אתה בטח רוצה לדעת מה קרה לי פתאום", הביט האיש בפניו של חיים. חיים הנהן בראשו באלם.

האיש נאנח עמוקות. "אז כך. לאחרונה הפסיד המשרד שלנו בכמה משפטים גדולים. במקביל, יש לי כמה בעיות אישיות, שהרגשתי לגביהן חסר-ישע. חשתי זקוק לעזרה ולא ידעתי למי לפנות. חיפשתי מישהו שבאמת אכפת לו ממני.

"אתמול יצא לי לראות את אחד מכרטיסי הביקור שהשארתם פה, עם תמונתו של הרבי. מראה הפנים של הרבי עשה עליי רושם. התחלתי לחשוב, שאולי אישיות דתית היא הכתובת בשבילי.

"הגעתי הביתה, נשכבתי לישון אחוז מחשבות, ואז הופיע בחלומי הרבי. הרבי חייך אליי חיוך זוהר ואני חשתי מוצף בתחושה מרוממת. שאלתי את הרבי, אם הוא יכול לסייע לי, והרבי, המשיך לחייך וענה: ׳הרי אני שולח לך כל יום שישי קבוצה מהתלמידים שלי עם תפילין׳…

"נבוכותי. ׳אבל רבי', ניסיתי להתפתל, ׳הלבוש המרושל שלהם דוחה אותי. אף אחד מהם אפילו לא לובש עניבה!׳ הרבי, עם אותו חיוך מלטף על פניו, אמר לי: ׳אתה רוצה עניבה? בסדר. הפעם יבוא מישהו עם עניבה׳. ואז התעוררתי.

"אתה מבין", מחה המנהל דמעה סוררת שבצבצה בזווית עינו. "כשראיתי אותך, לראשונה עם עניבה, הבנתי שזה לא היה סתם חלום. החלום התחבר היטב למציאות"…

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד בנושא...

לכתוב לרבי באגרות קודש

קראו את הפסוקים: הַלְלוּ אֶת יְהוָה כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים. כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת יְהוָה לְעוֹלָם הַלְלוּ יָהּ (תהילים ק״יז). 
מלאו את בקשתכם ואנו ניצור אתכם קשר בהקדם.